חוות יאיר · חלק צ״ג סימן ג׳

ואכתי איכא למידק לר"י דס"ל נאמנים וכוותיה ק"ל איך יתכן זה לומר דנפקא לן ממ"ש יכיר דהתם ודאי מיירי בבנו שאומר שהוא בכור או בן גרושה ובן חלוצה מש"כ כשאומר שאינו בנו רק מאיש אחר שממנו זינתה אשתו ואם לדבריו אינו בנו מהיכן יבא לו הנאמנות של אב על בנו שהרי א"א בשום פני לחלק דיבורו ודמי למ"ש בפ' החולץ דמ"ז ע"א לדבריך נכרי אתה וכו'. ולמדתי ישוב לזה מלשון הטור ח"מ סי' רע"ט שכ' בשם הרמ"ה דכי מהימנ' רחמנא אבוהי כגון דאמר בני זה ממזר דאיכא למימר אולידי' מחיבי כריתות א"נ כגון דידוע דבר אתתי' הוא ואמר אליה דלא בריה הוא וה"ל ממזר ממילא וכו' ור"ל דאפי' אומר שאינו אביו נאמן לשוויה ממזר לא מצד שאמר שהוא ממזר רק כמ"ש התוס' פרק י"נ דקכ"ז רע"ב דממה דכתיב יכיר לתת לו פי שנים גבי בכור ובכלל זה אפילו אמר זה שמוליד מאשתו לפנינו ב' ג' בנים ואמר על הקטין שהוא בכורו ג"כ נאמן אע"פ שע"כ בדיבורו משווי לגדולים ממזרים מ"מ הימני' תורה. ואין רצוני לומר דדוקא לפסול ע"י הכרת בכור דהכי ס"ל לבה"ג להלכה ודחי לי' התוס' שם בפ' החולץ ופי' י"נ רק דילפינן מזה לכל מקום שנאמן האב על בנו לפסלו.