חוות יאיר · חלק פ״ד סימן א׳

וע"ד השאלה שנייה בענין בת שבגרה בחיי אביה שלדעת הרמב"ם לא איבדה פרנסתה ולדעת רבינו יונה והרא"ש הסכים לסברתי איבדה פרנסתה כמבואר בטור סי' קי"ג ונסתפק מר אם האחים יכולים לומר קים לי כר"י והרא"ש ולפשוט לאחותם הרגל לא כהרגל ותשב עד שתלבין ראשה חפוי. נלע"ד שאין האחים יכולים לומר ק"ל כדעת רבינו יונה והרא"ש כיון דבזמן הזה לא משיאי' בנותיהן קודם שיתבגר אפילו עתירי נכסי ולאחר הבגרות כשיזדמן להם זיווג הגון משיאין בנותיהן בכבוד כל א' וא' כפי יכולתו ודאי אמרינו דעת האב דלא ניחא ליה שתשב בתו עד שתלבן ראשה עלובה וגלמודא. ודמיא האי מילתא להא שכתבו התוס' בפ' נערה דנ"א והובא בש"ע ס"ג שפרנסה בזמן הזה נגבי' מן המטלטלין משום דאנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם מן מטלטלי' חשיב כמו אומדנא שפסק רבא כר' יודא עכ"ל התוס' שלפנינו (ובתשובות ר"מ מינץ סי' מ"ז העתיק לשון וז"ל ובזמן הזה רגילי' להשיא כו' ודילג תיבות שכל בני אדם ואח"כ העתיק מן ספר אגודה שכ' בשם ר"י ממש כלשון התוס' שלפנינו) אף אנו נאמר אנן סהדי שרגילין להשיא בנותיהן אחר שתיבגר וחשיב כמו אומדנא. ויש לבעל דין מקום לחלוק ולומר הא שס"ל להתוס' שמגבין ממטלטלין משום דהוה כאומדנא היינו משום דס"ל להתוס' כאלו הגאונים דס"ל שאמדינן גם להוסיף על עישור נכסי אבל להגאוני' דס"ל שלא אמדינן להוסיף אלא לגרוע לא מגבין ממטלטלי וה"ה דלא מגבינן לבת שבגרה בחיי אביה משום אומדנ' כי אין לך הוספה גדולה מזו.