חוות יאיר · חלק פ׳ סימן ו׳

נקוט מיהא בנדון דילן אף אם היה לוי מוחזק ודר בבית נהי דמה שאמו טוענת גם היא שהבית שלה אם היתה חוץ לבית חיישינן לערמה דבן ואם הסכימו לדחות הב"א מ"מ אחר שהאם מוחזקת בבית פשיטא דבנה לוי נאמן בהיסת. וכל זה ברור אף כי עתה שמרת שרה וכמר נפתלי מוחזקים בבית מימי עולם ושנים קדמוניות ושרה טוענת שמעולם לא נתנה מביתה כלום רק בחיוב בעלמא שהיתה נאמנת בהיסת אם אין כאן שטר אבל אחר שהשטר לפנינו הרי לשון השטר ודאי משמע כדבריה דנכתב כלו בלשון התחייבות ופרעון ובודאי מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא לא גמיר או לא דק כמ"ש הריב"ש והובא בש"ע סי' ס"ס סי"ג הג"ה וסט"ז וכ"כ בדברי ריבות סי' רע"ט אין כאן מקום לשבועה (ולא דמי בדכתוב סלעים סתם מלוה אומר חמש וכו' דמ"מ נשבע היסת אע"ג דמיעוט סלעים שתים י"ל שאני התם דמ"מ נעשה כתובעו שתים בשטר ושלש בע"פ ע"ס מ"ב סי"ב וסי' פ"ח סכ"ח כיון דמ"מ גם חמשה סלעים נקראים סלעים זכר לדבר מה דק"ל דקרי אינש לשנים רבות שני חזקה כבסי' קמ"ו סי"ט לכן נהי דמיעוט רבי' מסתמא שתים נקרא עכ"פ תביעה בע"פ מש"כ כאן שמתנה הוא נגד לשון החיוב נעשה כטוען שטר אמנה הוא זה דבשטר מקוים א"צ שבועה כלל כבר"ש פ"ב ודו"ק. וכה"ג אי טעין ט"ס על לשון הכתוב בשטר אפילו במיגו לא מהימן כבסי' ק"מ ס"ו).