חוות יאיר · חלק ע״ה סימן ב׳

אך הטעם של ת"ק הוא כדאיתא בגמ' לעיל מיני' וז"ל חתן פטור מסוכה כל שבעה משום דבעי למיחד ולמיכל בסוכה ופריך שם וליכלו בסוכה וליחדו בחופה. ומשני אין שמחה אלא במקום סעודה. עכ"ל וקש' שם הא ערבך ערבא צריך הלא היה טוב להם דלא ישמחו ולא יבטלו מצוה סוכה. וצריכין למימר דעיקר מצוה תלוי בשמחה לשמח חתן בשבעת ימי המשתה. וא"כ הוא הטעם של ת"ק דעיקר המצוה תלוי במשתה ושמחה. ומאותה שמחה במשכם לבם בבשר ויין בא שכרות וקלות ראש שאינם יכולין לכווין בתפילתם ועוד דשיכור פטור מן תפלה אבל בק"ש הפסוק ראשון זמן מעט כזה יכולין לישב דעתן אבל שאר עוסקי מצוה שאינם כתפלה לת"ק חייב דאי אמרת לת"ק שאר עוסקי מצוה נמי פטור א"כ אמאי מחייב הת"ק השושביני' והחתן בק"ש דהא כולם עוסקי במצוה נינהו וא"כ מנ"ל ת"ק לחלוק בין ק"ש ותפלה. אלא ודאי הטעם כמו שכתבתי.