חוות יאיר · חלק ז׳ סימן ב׳

[ומה שכ' הרב עוד שלא הבין דעת הטור סי' רס"א במה שהשיג על הרמב"ם והרמ"ה שס"ל שאין לרואה ליטול הבהמה לעצמו דודאי הכי מוכח בש"ס מפני דשמא לא אתרו בי'. תמה אני מאד על חכמתו הגדולה במחילה מכבודו שמי שרוצה להשיג ראוי לו לעיין במושגים ומשיגים שודאי להמשך לשון הטור הכי משמע דדברי הרמב"ם סובבים על דין פרה שעלה קאי אבל המעיין יראה כי במקום שזכר הרמב"ם דין הפרה והוא בפט"ו לא זכר כלל שאינו רשאי ליטול וכו' רק בפי"א י"א זכר לה ופתח בדבריו שם המאבד ממונו לדעת וכו'. לכן ע"כ נפרש שמ"ש הטור שם וכתב הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה וכו' לא קאי על מצאה רועה וכו' ולא ידע אי אתרי בי' רק במה דסיים שם ואם התרו בי' וכו' על זה אמר שכתב הרמב"ם שאפילו ודאי התרו בי' אינו רשאי ליטול לעצמו ולא בפירוש איתמר מרמב"ם אלא מכללא וכן הרמ"ה ולכן שפיר השיג עליהם וכך הבין גם הב"י בטור ובכסף משנה פי"א מדכתב שם דברי הטור בהשיגו על הרמב"ם וק"ל. ומה שהתנצל הב"י בטור ובכ"מ בעד הרמב"ם ואמר דס"ל דלאו משום שאינו חושש לפקח על שלו נאמר הפקירם נ"ל שאין די התנצלות בזה במ"ש הרמב"ם השליך כיסו לר"ה והלך לו דלא לבד אין חושש לפקח רק איבדו בידים. וצריכין אנו לישב מה שלכאורה קשה דשם פי"א חשב להניח פרתו ברפת שאין לו דלת ולא קשרה מאבד ממונו לדעת ואינו זקוק להשיבה ובפט"ו מ"ה כתב או שמצאה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת לא יגע ומוכח בש"ס מקור הדברים שאם היתה מאבדת חייב להחזירה ע' ש"ס דל"ב ע"א דאמר רבא בעל המימרא אינה מתעה מדקתני אינו חייב ר"ל דאי מתעה פי' מאבדת חייב להחזירה ופי' בטור כגון שיש לד' רוחות פתחים. והתירוץ האמיתי למ"ד דודאי בשראינו שהבעלים הניחוה ברפת בזה ה"ל דין אבדה מדעת מש"כ כשמצאה שם והרפת אינו שלו כלל ואת"ל שהוא שלו דלמא הוא קשרה והותרה או הניחה ברפת המשתמר או היתה רועה באפר וברחה ונכנסה לשם. ומ"מ צ"ע]: