והרי אפי' לי"א שאסור ליתן בהמתו לגוי אם יודע שמסרסו מותר באם אותו גוי נותנו לגוי אחר אע"פ שודאי מסרסו ש"מ שיש חילוק ואין לנו רק דברי חכמים וחומרות שמצינו בפירוש שהחמירו כמ"ש שלפעמים גזרו גזירה לגזירה ובכה"ג למדו ממלת כל ס"פ א"ט את הדומה לדומה וכההוא דאסר שיכרא משום שמצא דשמצא ואסרו ביי"נ גם כח כחו ואסרו בשבת אפילו שבות דבות אם אינה לצורך מצוה רק דההוא גופי' לא ברירא לי וצריכה רבה די"ל דהא דאסרו שבות דשבות היינו בששבות א' מצד האמירה והשני מצד המלאכה אזי לא רצו לחלק בשבות דאמירה בין זיל אחים לי או זיל אייתי לי מש"כ אם אומר לגוי ומצוה לו לאמר לגוי אחר לעשות מלאכה אפילו דאורייתא מאן לימא לן דאסור וכ"ש אם הוא מלאכה דשבות די"ל דבכה"ג ודאי לא גזרו רבנן אפי' שלא במקום מצוה וככה"ג שרינן ביי"נ כח כח כחו וכן הטבל דתנן דבדבר שאין זרעו כלה גדולי גדוליו אסורים מ"מ גדולי גדולי גדוליו מותרים וכן בנדרים כבספ"ג דנדרים.
חוות יאיר · חלק מ״ו סימן ט״ו
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.