וזה מוכח ומוכרח לענ"ד שהרי עד כאן לא שמעינן פ"ק דב"מ ניחא לי' וכו' רק שאם לקחת מבעלים הראשונים שע"ד שתשאר ביד הלוקח קנאה שהרי ההלכה סובבת שם על אבעי' דחזר ולקחה וכו' מש"כ לומר אומדן דעת דמסתמא הגזלן חוזר ולקחה מהנגזל לא שמעינן אדרבא מוכח מאותה סוגיא היפוך שאמרו שם נפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו טרח בתרי' מה שמעינן להדיא דמה דאמרינן ניחא ליה וכו' הוא מוכח שראינו שטרה בתרא וכו מוכח ממ"ש אח"כ גבי איהו בחובו וכו' ומשמע דלא אמרינן אומדנא דלאוקמי קמי לוקח קבעי רק כשראינו שטרח וא"כ למה אמרו בפרק איזה נשך שכל שטר מכיר' על שדה גזולה הוי ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' אלא ע"כ כשאין כאן גילוי דעת וערעור מנגד אמרינן אומדנא אלימתא דמסתמא מפייס למרי' אפי' אי לא חזינן מידי ואפי' בשידע הלוקח שגזלה מש"כ כשהגזלן מבקש להוציאה ובא בכח בעל השד' וזכותו ואנן נימא בכח אומדנא שמשקר רק כשלקחה דעתו וכוונתו היה דתיקום ביד הלוקח בזה צריך לתנאי דחזינן דטרח לאפוקי נפלו לו בירושה ושסמך הלוקח בראשונה על הימנותי' ממש דהיינו שסבר היה שהשדה שלו לאפוקי ידע שהשדה גזולה אזי נאמן הגזלן בערעורו על הלוקח. זה העולה ממצודתי היום לפי רוב הטרדה במילי דשמיא ובמילי דצבורא. הטרוד:
חוות יאיר · חלק ל״א סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.