חוות יאיר · חלק ל״א סימן ד׳

ונראה לענ"ד שאין מקום לקושיא זו אחר שנדקדק במקור הדין דחזר ולקחה מבעלים הראשונים דברורו דמיירי שהגזלן מבקש לבטל מכירתו הראשונה ולהוציא השדה מיד הלוקח וטוען שהלקח מהנגזל זכותו להוציאו מיד הלוקח ומ"מ לא מהימנין ליה דאמרינן מסתמא כשחזר ולקחה דעתו היה להעמידו ביד הלוקח משום דניחא ליה דליקום בהימנותי' דבתר אומדן דעתיה דהוי ליה בשעה שחזר ולחקה אזלינן. ואע"ג דלהרמב"ם ס"ל אם אחר שחזר הגזלן וקנאה מהנגזל חזר ומכרה לאחר לאו לאוקמי קמי לוקח קבעי י"ל דס"ל להרמב"ם דזה הוי גלוי מלתא על מעשה שעשה בחרתו לקנות דלאו לאוקמי קמי לוקח קבעי מש"כ במה שביקש להוציא השדה מיד הלוקח לעצמו לאו כל כמיניה דבסתם הוי אומדן דעת דלאוקמי קמי לוקח קבעי מטעם דניחא לי' ליקום בהמנותי' ומזה יצא לה"ה ונ"י דאם הכיר בה הלוקח שהשד' גזול' אזי אם חזר הגזלן וקנאה מהנגזל ומבקש להוציאה מהלוקח באמרו שעל כן קנאו שיהיה לו כות הנגזל להוציאה מיד הלוקח מהימנינן ליה ולא אמרינן אומדן דעת בזה נגד טענתו ומבוקשו עתה הגלוי ומפורסם מש"כ כשאין כאן גלוי דעת וערעור נגד האומדנא נשאר האומדנא אפי' בכה"ג שידע הלוקח שהשדה גזולה ממ מסתמא ניחא ליה לגזלן שישאר בהימנותי' דהיינו שתשאר השדה ביד הלוקח ועל זה אמרו כשהוא גובה את הקרן גובה מנכסים משועבדים דהשטר ניתן לכתוב דמסתמא מפייס למרי' ומוקים ליה לשטרא ולא יערער להוציא השדה מיד הלוקח וזה אפילו ידע הלוקח שהשדה גזולה ולא אמרו לחלק בין ידע ללא יד רק כשהגזלן מערער ואמר שעל כן קנה מהנגזל להוציא השדה מיד הלוקח אז מהימנינין ליה.