חוות יאיר · חלק ג׳ סימן ד׳

ובמה שכתב כת"ר ושואל כענין באשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו שוודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שע"י זה ימצא חן בעיניו כמ"ש ובמה יתרצה זה וכו' ע"כ. הנה ודאי זו היא שאלה הצריך לפנים דהש"ס דפ' ז"ב ומשם מוכח דלא אפשר להעלות על הדעת לפסול בכגון זה דהכי איתא שם ת"ר והוא לא אוי לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו אשכחן שונא אוהב מנלן קרי בי' כו' אלא סברא הוא אויב מ"ט משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבה דעתיה ע"כ ואי איתא דשונא פסול אם ביררו שונא דיליה מטעם דבמה יתרצה כו' א"כ מנלן דאוהב פסול דלמא קרא לא איירי אלא באחד שביררו שונא דילי' ואזי הוא פסול משום דבמה יתרצה כו' אבל אם ביררו הצד שכנגדו אינו פסול וא"כ באוהב דליכא למימר הכי מנלן דפסול לגמרי אלא ודאי דאין זה סברא כלל וכלל. (אין זו הוכחה דכלפי לאי שונא שלי אינו כשר לו להיות בורר ממני. וחבירי יוכל לעכב ולא עלה על דעתי שיהיה כזאת וכאלה) והנה מסוגיא דש"ס דהכא יש להביא גם קצת ראי' לסתור טענ' הראשון דראובן דהלא הש"ס קאמר לר"י והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו ולרבנן לא אויב ידיננו ולא מבקש רעתו לתרי ת"ח כו' ואי איתא דפסול השונא אפילו לצד שכנגדו מנלן לר"י ולרבנן לרבויי מידי אחרינא דלמא חדא אתיא דפסול להיות דיין שלא ביררו השונא רק שכנגדו וחדא אתי' דפסול להיות דיין שביררו השונא וק"ל. (ולעד"ן ג"כ דאינו יכול לפסול מה שבירר שכנגדו שונא של עצמו ולא מטעמיה דיש לדחותו רק ממ"ש רז"ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה"נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות. והא דאוהב ושונא פסולי' לדון היינו משום דדעתי' אטעתי' דלא מצי חזי ליה זכותא או חובה וק"ל. רק שיש מקום לבעל דין להשיב שאר שנפשו חשקה להתרצות לשונאו ג"כ יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ודו"ק) ומה שכתב כת"ר על הגהות ש"ע סי' ז' בח"מ באומרו מה דכתב מהרמ"א אם דנו דיניה' דין שמזה יש השגה למה שכתבו שני המאורות הגדולים הסמ"ע סי' ה' והש"ך סי' ז' דאם באי לדין ה-ל כקבלו עלייהו והלא ק"ל בקבלו עלייהו שאם נגמר הדין א"י להחזירו עכ"ל. והנה כת"ר קיצר בדבריו ולא פירש בהדי' מה דקשה לי' (פשיטא דזה כוונתי וה"נ דרך הש"ס לאקשויי מדיוקא דרישא עיין תוס' פ"ק דעירובין דט' ובפרק נערה דננ"א ע"א) ובודאי אי קשיא ליה מרישא דדברי הרמ"א הא קשיא ליה מה אתא רמ"א לאשמעינן בזה הלא בכל הקרובים דינא הכי דאם דנו דיניהם דין מאחר דקבלו עלייהו בבואם לפניהם לדין לדברי המאורות הנ"ל. וטפי ה"ל לכת"ר להקשות משיפא דדברי הרמ"א דמסיק וכתב וי"א דבשונא ממש כו' באלי אין דיניהם דין. ובכאן מצאה קפידתו מקום לנוח טפי דמפרש בהדיא שאין דיניהם דין ואי כדברי המאורות האלו למה נאמר שאין דינו דין הלא קיבלו עליהם. וזה קשה לכאורה נמי על הטור סי' כ"ב והש"ע דלשם דלא נקטו אלא אם קבלו עליהם אף שאין זה כדאי לדחות דבריהם דאפשר לומר אם באו לפניהם לדון דהוא כקבלו ממש. ובאמת בעיקר קושיותו דכת"ר יש לי מקום עיון כי מי הגיד לכת"ר דרמ"א איירי אם באו לפניהם לדון. דלמא באמת אם באו לפניהם ה"ל כקבלו עליהם ממש ואפילו אוהב או שונא גמור ומוחלט אם נגמר הדין דינו דין ורמ"א לא איירי אלא בדיין שדן בע"כ כדכתב הטור סי' ג'. ומאי דמזכיר כת"ר מ"ש בסי' כ"ב אם כופר ואומר לא קבלתיו כו' משמע דמודה גם גלוי וידוע שבאו לפניו לדין עד כאן לשונו לא אבין דעת כת"ר מאיזה מקום יצא לו דמודה וגם גלוי וידוע שבאו לפניו לדין דלמא מעולם לא באו לפניו לדין רק בע"ד האחד אומר דאף על פי שלא בא לפניו מכל מקום קיבלו עליו בפני ב"ד אחר או בקנין וזהו שכופר ואומר להד"ם ואינו רוצה לילך לפניו להיות נידון ונמנו וק"ל וגם בש"ס לא מצאתי סתירה לדברי המאורות האלו כי היא מתפרשת גם היטב ובלי דוחק במה שכתבתי. (הנה מכ"ת מהדר פני גדולים לישבם ואינו מספיק דמ"ש דרמ"א בסי' ז' מיירי בדיין שדן בע"כ. וזה א"א כי בפסולים איירינן ודו"ק. ועוד דמ"ש שם באוהב ושונא דוקא לי"א דיניהם דין ולי"א אין דיניהם דין ודאי דמיירי אף בשפסקו לפטור הנתבע ומצי התובע לחזור ולתבעו וא"א לומר בתובע שהכריחהו):