חוות יאיר · חלק כ״ד סימן ז׳

מכ"ת בקש להחכים על גזירות חכמינו וז"ל יותר טוב ונכון היה להם לתקן בשביל החשש דאם יארע פסידא בדבר הנמכר לפני משיכת הלוקח והתעצל בהצלתו יתחייב באחריות. ע"כ דברי מכ"ת נ"ל דאין זו תמיה כלל פשיטא לפירוש הגמרא דתקנה היה בשביל בני אדם שאינם מהוגנים. אבל אם נשרפו אין הלוקח יכול לחזור אליבא דר"ש. פשיטא שכל דבריו נפל בבירא. ואפילו לפי' ר"ת דיכול הלוקח לחזור אפי' אליבא דר"ש כדאיתא בפ' הזהב. מ"מ ל"ק מידי משני טעמים. חדא דאם הי' נשאר מקח כדין תורה דמעות קונות ואפ"ה אם היה נשרף המוכר חייב בהצלתו. היו מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא תרתי מילי דסתרי אהדדי אע"כ שויא רבנן דמעות אינם קונות עד שימשוך. וכל זמן שלא משך עדיין לא נגמר המקח וא"כ אם נשרף יכול הלוקח לחזור כדין. דעדיין לא נגמר המקח. ועוד לו יהיה כדברי מכ"ת בכל פעם יקום המוכר בדינא ודיינא כי המוכר יאמר עשיתי מה דאפשר לי מאי הוי לי למעבד. ואחרי טענה זו לא יכול הלוקח להתנצל כו' ואפי' שביעות היסת לא היה יכו הלוקח להטיל על המוכר כי אין להלוקח טענת ודאי על המוכר שלא הציל ובאמת עיקר תקנתם היא לטובת הלוקח. ע"כ תקנו חכמים דמעות אינן קונות וא"כ המוכר מחויב בדין להציל דבשלו הוא טרח וכל כמה דלא טרח איהו דאפסיד אנפשי'. דעדיין לא יצא המקח מרשותו.