חוות יאיר · חלק כ״ד סימן ב׳

הנה על דבר שאלה דשאילנא קדמינו נראה להקדים מה שיש לדקדק בדברי ר' יוחנן פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) דמשיכ' קונה מתקנת חכמים ומסקנת הש"ס וז"ל אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס אי מוקמת ליה ברשותי' מסר נפשי' טרח ומציל ווכ' דיש להקשות למה להו לרבנן לתקן בשביל כך דלא יקנה כסף הי' להם לתקן דאם יארע פסידא בדבר הנמכר לפני משיכת הלוקח יתחייב מוכר באחריות אם התעצל בהצלתו ולא טרח ואפשר דבאמת אף לפי דין תורה דמעות קונות דינא הכי דאם נפלה דליקה והיה אפשר לו להציל חייב [ולכן היה טוב אם תקנו חז"ל שאם לא הציל יחויב לשלם וכדמסיק.] דמידי דהוי כאבידת אחיך דאתרבי אבידת קרקע שאם בא היזק לחבירו חייב להציל כמ"ש טור סי' רס"ו וזה המוכר דהוי ממון הלוקח ברשותו הוי במקום פסידא כשומר אבידה דפסקו הרמב"ם והרי"ף דהוי כשומר שכר ואע"ג דאין זה ברור שהרי אפילו י"א דחייב לשפוך יינו להציל דבש חבירו כבסי' רס"ד ס"ח בהג"ה מ"מ להתחייב בנזקי חבירו ביכול להציל ליכא למ"ד מ"מ קשה יותר היה לחז"ל לתקן שיתחייב מוכר ביכול להציל באחריותו ממה שתקנה דלא יקנה כסף כלל ואזי אפי' באונס גמור חייב המוכר והוא נגד הסברא ולפחות באונס גמור ה"ל לחז"ל לפטרו למוכר ולקיים הקני' בדאפשר לקיימו.