חוות יאיר · חלק רל״ז סימן ח׳

ועוד ק"ל על מ"ש בתחלת דבריו וז"ל מסתברא דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו וכו' והא ליתא דהטוב ומטיב הוא דמברך אם לא שמתה אשתו בשעת לידה דאז מברך שהחיינו כדמוכח בפ' הרואה סוף (ברכות דף נ"ט) ואין לומר דהרשב"א מיירי בכה"ג שמתה אשתו דא"כ ל"ל להרב שם לדחות טעם שא"א שהחיינו במילה משום צערא דינוקא ממת אביו ונפלו לו ירושה דמברך שהחיינו אע"פ שמתערב בה צער ואנחה הי' לו לדחות הפי' הזה והטעם הלז בברכת שהחיינו דנולד לו בן זכר אע"פ שמתה אשתו אלא דיש לחלק ולומר דשאני בכה"ג דכל חד מילתא באנפי נפשי' הוא מש"כ אביו שמת הוא הגורם הירושה ולא סגי לירושה בלי זה וכן א"א למילה בלי צערא דינוקא וק"ל ומ"מ דוחק גדול לפרש סתם דברי הרשב"א דכתב דמברך בלידת בן זכר שהחיינו דמיירי בכה"ג שמתה אם הילד בשעת לידה והקרוב אלי בזה דס"ל להרשב"א דבכל אלו דמברך הטוב ומטיב מברך גם שהחיינו ועמ"ש סי' רכ"ג ס"ה. וכמדומה לי שנתפשט המנהג לברך שהחיינו בלידת בן זכר ונ"ל שעל כן נמנעו לברך בעל מילת בנו כיון דכבר בירך בעת לידתו דבר זר לברך שנית תוך ח' ימים אע"פ דבעת המילה שמחה אחרת היא דמצוה מ"מ מכוער הדבר ועל כן אפי' בן בכור אין המנהג לברך בעת המילה במ"ש ש"כ י"ד סי' רמ"ה וחזרנו לנדון השאלה דאפי' לא הניח מעולם תפילין אין לברך כלל שהחיינו כיון דאינה מצוה דאתיא מזמן לזמן רק רגילה ותדירה וכל העולם מקיימים מצוה זו אין מקום לברכת שהחיינו ובכה"ג הוריתי על סיום ספר ונישואין בנו ולידת נכדו הראשון נ"ל.