חוות יאיר · חלק רכ״ד סימן י׳

וקצת ראיה מוכחת דהא הגע בעצמך מי שקונה מע"ה או מגוי למ"ד דאין כח ביד גוי [תמהתי שלא כ' הרב למה דק"ל או והכי ק"ל אכן בתנאי בשלקחם קודם המירוח דאם נתמרחו ביד גוי לכ"ע פטורים וזה מבואר בש"ס בכמה דוכתי ע' ברמב"ם ומפרשיו פ"א דתרומות] להפקיע מן המעשר צריך להפריש הקונה תרומה ומעשר מן הכל ואינו מנכה אפי' דמי הקניי'. ואף גם דאינו מרוויח כלום. ואפ"ה צריך להפריש חלק מעשר. וע"כ צ"ל דהוא גזירת הכתוב מכל תבוא' זרעיך היוצא השדה שנה צריך להפריש ואע"ג דאינו נהנה כלום. רק היוצא השדה בכלל צריך להפריש והוא חובת הארץ וק"ל. והנה ראיה ברורה מצאתי ממה שמישב הש"ס במס' מנחות התם היינו זריעתו והכא לאו היינו זריעתו. וצריך להבין מנא לן לחלק חילוק כזה. ונ"ל דהתורה עני' במקום זו ועשירה במקום אחר. דתמן תנינן במס' נדרים דכ"ט ע"א וז"ל גופא א"ר יוחנן לטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה. יתיב רבא וקא' להא שמעתת' א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך היתר שבהן היכן הלך א"ל מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שחורין אסורין וכו'. אמאי אסורי' לימא היתר שבהן להיכן הלך. א"ל מי סברת אעיקר קתני. אתוס' קתני אסורין. א"ה מאי אתי רשב"ג למימר וכו' הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור. ת"ק נמי אמר הכי. כולה רשב"ג היא וכו' וע"כ לא קאמר רשב"ג דלא קטרח אבל היכא דקטרח בטיל ברובא. (פרש"י וקמהדר תלמודא לעולם אפי' רשב"ג לא אמר היתר שבהן להיכן הלך דלא קבטיל ההיתר היכא דלא קטרח כגון התם שירדו עליהם גשמים וצמחו מאליהן. אבל היכא דקטרח שתקנו וזרעו הואיל ועביד בהן מעשה גדולין של איסור מבטלין ההיתר. והוי הכל אסור להכי מתעשרת לפי כולה עכ"ל) וכל היכא דקא טרח בטל ברובא.