וה"ה בנדון דידן אם היו הסחורות ביוקר משוויין פחות משיעור אונאה והיה ראובן טוען דנהי דאין בו שיעור אונא' מ"מ הוא מעולם לא נתאנה רק ידע שהם ביותר מכדי שוויין רק דלא קפיד מפני שבא בשכרו הית' ג"כ טענתו בטילה דסבר וקיבל ומעתה ה"ה ככל אדם דאין אונאה פחות משתות. מש"כ אם ידוע שהאונאה יותר משתות רק מצד שק"ל שאין הנתאנה הלוקח חוזר רק עד כדי שירא' לתגר כבמשנה וטור וש"ע רכ"ז לא הי' ראובן מצי לחזור אם קנאו בדמים והטעם מפני דמסתמא נודע לו וה"ל לחזור אלא ודאי מחיל וכיון דזה נתן טעם על שתיקתו הן בטוען שתיכף ידע בעת שלקחו או אח"כ סמוך נודע לו ואפי' אם אמר לו לוי בפי' או כל מוכר סחורתו שאומר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתיים אינו שוה רק מנה ומ"מ איני נותנו לך רק במאתיים ולא אמר לו ע"מ שאין לך עלי אונאה הלוקח חוזר שהרי בעינן שזה הלוקח מחל לו והכי מוכח בש"ס ובכל הפוסקים לכן משום דלאו בשופטני עסקינן ע"כ הלוקח נותן טעם כגון שקנה ממנו מרגליות כי בא דוכס למקום ההוא וטרם חזרו לביתו נסע הדוכס משם אם נתאנה יותר משתות ודאי הלוקח חוזר וכן טעם כל דהו שנותן הלוקח על ששתק בשעת לקיחתו וידע או ששתק בשנודע לו אח"כ מהני.
חוות יאיר · חלק קפ״ז סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.