נ"ל אם הוי דיבור בעלמא וגיזום לא הי' לו למהר לשתות ומ"מ אם באמת ירא לנפשו פן יחרה אפו ויריק חרבו פתאום ויעשה אשר זמם אין לו חטא. כי אין לומר דחסרון אוזן לא מקרי סכנת אבר מאחר דלא תלי בו חוש שהרי הוא אחד מראשי אברים שהעבד יוצא בו לחירות ומ"מ י"ל שאני התם שחבל בו האדון ועוד דמקנסא לא ילפינן ע' סי' קנ"ז בי"ד בש"כ ס"ק ג' דכל הכאת חרב ה"ל סכנה והכי ק"ל לענין שבת מכ"ש סכין מסוכן כזה ועוד הידים ידי עשו ממהרות לשפוך דם (ובקונטרסים הוכחתי דשבוי שאמר לו אדונו עשה לי מדורה בשבת לחמם או לבשל אצלו אפי' לא גזים כלל שרי אם לא ישמע לקול תחנוניו ובכיותו אפי' לא גזים דמידי ספק נפשות לא יצא ושבוי כלהו איתנהו ביה] בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור כידוע ע"ע א"ח סי' שכ"ח בטור ופוסקים שהקילו בסכנת אבר ושם ודאי י"ל דדוקא חוש כמו עין שמרדה ע"ש מש"כ בחבלת חרב.
חוות יאיר · חלק קפ״ג סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
