ועוד נ"ל דבמשפט שלא נמצא מבואר שלא נמצא מבואר דינו בשום מקום והוצרכו הדייני' לדמות מילתא למילתא. קשה מאד לומר דב"ד הגדול יחזרו הפסק ע"פ סברתם לומר כי טעו ב"ד ראשון בדמיונם אם אין הכרח והוכחה לדבריהם. דמאי חזית ואולי אלו היו אצלם היו נותנים טעם ודעת לסברא ודמיון דדהו שהיו מודים. ויש ראיה מגמ' דמקשי היכא דמי שיקול הדעת ומשני כגון תרי תנאי וכו' ומה קשיא לי' דדלמא הוי בענין התדמות דבר לדבר כרוב דיני ממונות וכדמצינו פעמים אין מספר בש"ס מר מדמה לי' לכך ומר מדמה לי' לכך והרי נחלקו אמוראי בעני האומר פרנסוני או כיסוני לענין בודקין אחריו וכל א' מייתי לי' באב"א קרא ואב"א סברא וכן כל פלוגתת' תנאי ואמוראי בנויין על הסברא ובימיהם שלא היה נכתב ספרי פוסקים כלל היו רוב דברי ודיני ממונות צריכין דמיון זכר לדבר ולכך גדר מומחה גמיר וסבר וא"כ מה מקשי היכא דמי שיקול הדעת אלא ע"כ כוונתו ה"ד דיתברר ודאי שטעו ודוק.
חוות יאיר · חלק קס״ה סימן י״ב
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.