חוות יאיר · חלק ט״ז סימן ד׳

והנה מ"ש החכם ולא אסור דלא הוי כנותב את השם דמשמע מזה דס"ל פשיט דאסור לכתוב את השם שלא במקומו. כגון בזולת ס"ת תפילין ומזוזה וברכות וכה"ג והכי משמע בהג"ה רמ"א בי"ד ס"ס רע"ו איברא שם לא אמרי רק בנייר ואגרת רשות וכמ"ש דיוכל לבא לידי בזיון מש"כ בטבעת ובכה"ג ועוד דבשו"ת הרא"ש משמע דמנהג פשוט להקל בכלל ג' דין ט"ו ואף אם יש מקום לבטל דין לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדבור (עי' בס' נחלת שבעה קמא ובתרא) [על"ק תשובה קצ"ד] בדוכתי אחריתא כמ"ש האבודרהם הכותב ד"ת צריך לברך ואף שלא נתן טעם לדבריו מכל מקום היה נראה קצת ראיה מדאיצטרך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם והכי מוכח בפרק מי שאחזו דע"א אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' ולא נדחו שם דבריו רק גבי גיטין ש"מ דכתיבה מקרי שפיר דיבור. ואין ראיה לסתור זה ממ"ש בת"ה סי' שכ"ו הביאו רמ"א בהג"ה בי"ד סי' רל"ב סי"ב בכותב בשטר שנשבע ובאמת לא נשבע שאין עליו איסור שבוע' דשאני התם דמטעם הודאות פיו אתינן עלי' והרי נפשו יודעת דשקר הוא ומעולם לא נשבע מש"כ בשכותב הריני נשבע או הריני נודר כך וכך היה נראה לכאורה דצריך לקיים אבל אחר העיון נ"ל דלעולם כתיבה לאו כדבור יחשב בשום מקום וכ"ש גבי נדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דדווקא בעי עקימת פיו. וראיה קצת תמה דק"ל הנודר או נשבע שלא לדבר עם חבירו מצי לכתוב לו כתב בבי"ד סימן רכ"א ס"י (מיהו י"ל שרני נדרים דהולכים בהם אחר לשון בני אדם) רק בד"ת דלא כתוב דביר רק לימוד כמ"ש הרמב"ם לכן לא בעי דבור וכן גבי עדות לא נזכר דבור ולכך איצטרך מיעוט וכ"ש כתיבת השם דאינו בכלל זה שמי לעלם שהרי בכתוב בסת"ם ואפילו כתבו בחנם נהי דמגונה הוי ואסור משום דיוכל לבא לידי בזיון כמ"ש מהרי"ל הביאו רמ"א ס"ס רע"ו וטעון גניזה מכל מקום אין בו איסור גמור מצד עצם הכתיבה וזה לענ"ד ברור. ולענין שאלה דשאילנא אף דד"ת ענים במקומן דמגמרא בשבת הנ"ל לא היה נראה לאסור לא משום זה שמי לעלם ולא משום לא תשא וגו' והיה אפשר לומר דמדנקט ידות הכלים וכרעי המטה י"ל דדוקא בכה"ג אסור להשתמש בהם אב"א משום גנאי דודאי כרעי המטה הם בכלל מבוזים ואפילו כלים גופייהו ה"ל מבוזים כמבואר בגמרא דע"ז דמ"ג והוא בש"ע י"ד סימן קמ"א כ"ש ידות דדהו מש"כ טבעת כמבואר שם א"נ מפני שע"י תשמישין השם הקודש נמחק והולך זכר לדבר מ"ש בגמרא דב"מ פ"ב דכ"ט ע"ב משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן והוא בח"מ סי' רס"ז רק דלפ"ז היה אפשר להתיר לחתום בו ולאסור להניחו בידו דבודאי נשחק מעט מעט ע"י זה ומשום לתא דלא תעשון כן אבל משום כתיבת השם במה חותם בו כבר כתבנו דלא ידעתי איסור בדבר ומ"מ ממקום אחר מצינו למידין מברייתא הנ"ל גופה דאסור הטבעת הנ"ל בהנאה באופן שנבאר בג"ה. והוא דאיתא ברייתא הובאה בפ"ק דערכין ד"ז ע"א (והביאה הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים) גוי שהתנדב קורה ושם כתוב עלי' בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי' יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה פירש רש"י וז"ל טעונה גניזה ואסור בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש וכו' ומסיק בש"ס דה"ה אע"ג דאין שם כתוב עלי' טעון גניזה והא קמל"ן דאע"ג דשם כתוב עלי' יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש דתנן היה כתוב על ידות הכלים וכו' ה"ז יגוד ויגנוז וכתבו התוספות יגוד ולא יהנה מאותו חתיכה ודבמקומו מיהא קודש השם ויש להזהר וכו' וגם בדברי רש"י מבואר כך. וש"מ דמשום איסור הנאה נגעו בה דאסור להשתמש בו בעוד השם חקוק עליו כי קודש הוא וכקודש יחשב דאסור בהנאה ואם כן ודאי דאפילו להניח הטבעל בידו אסור דכיון שע"י זה מתנאה אסור.