חוות יאיר · חלק קמ״ו סימן ד׳

שנית יש להסתפק אם ניתן רשות לגואל הדם באופן שאם ישאל נאמר לו מותר דאפשר דנהי דאם הרגו גואל הדם אינו הרג הגואל עליו מ"מ לא ניתן לו רשות לכתחילה להרגו וה"ה אם לא היה ברציחתו התראה או הרג בעד אחד ובזה נמלט הרמב"ם מהשגת הראב"ד בפ"ו מהלכו' רוצח דהראב"ד סבר היה דגואל הדם פטור ומותר הוא. ואין להקשות על זה מהא דאמר אביי שם במסקנא מסתברא כמ"ד אם יצא יצא דברה תורה בלשון אדם ולא אמרינן לרבות יציאת שוגג שרשות ביד ג"ה להרגו שלא יהא סופו חמור מתחילתו מה תחילתו בשוגג גולה וכו' ואם כן אחר דק"ל בסוף הרשות ביד ג"ה ה"ה ה"נ בתחילה דאין זו קושיא אדרבה משום איה דלמסקנא דאביי כל פלוגתת' דמתניתין ודברייתא דר"י הגלילי ור"ע מיירי ביצא במזיד. (וא"ת א"כ הא דאמר שם בגמ' על דאמר מזב"ט אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו ג"ה והרגו נהרג עליו ומקשה עליו כמאן וכו' וה"ל לתרץ דההיא ביצא בשוגג וי"ל דסתם יצא דנקט במזיד הוא רק צל"ע אחר שיצא במזיד סופו למות ע"י שב"ד מוסרין אותו לג"ה כדמוכח שם בברייתא והכי מסתברא דאל"כ במה נתקיים שישב שם עד מות כה"ג דכלם יצאו וא"כ איך יתחייב ג"כ עליו הא בר קטלא הוא ולע"ד דמי להורג את הטריפה ואפשר דאע"ג דסתם יציאה במזיד דאדם מועד לעולם דלמא היה מברר לפני ב"ד דשוגג הוא וז"ש עד עמדו וגו' ודו"ק וצ"ע).