חוות יאיר · חלק קמ״ג סימן ג׳

עוד נ"ל דאע"פ דס"ל להר"ש דגם ב' תכיפו' בעי' קשר מ"מ ס"ל בג' תכיפות או יותר לא בעי קשר דאין סברא לומר שיתפור כמה תפירו' ולא יתחייב בלי קשר וכ"כ הרמב"ם גבי חיוב דשבת במס' שבת ק"ד דמניה למדו ר"ש ורא"ש (ורמב"ם ס"ל דכלאים ודאי חמור טפי). וכ' הרמב"ם פ"י מ"ט דהלכות שבת דתופר ב' תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט חייב ואם תפר יותר משתי תפירו' אע"פ שלא קשר חייב. וצא ולמד לדין כלאים לר"ש והרא"ש דס"ל דשווין הם וק"ל. ואי לאו דמיסתפינא אמינא דאין כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הרא"ש והטור והפוסקים שר"ל שקשר יחד שני ראשי החוט דא"כ צ"ע לכאורה דאכתי קשה קוי' הגמ' דשבת שם והא לא קיימא דדוחק לומר דמיירי שקשר שני קשרים זו ע"ג זו (ואני תמה על מ"ש בכ"מ בשם הרמ"ך על התופר שתי תפירו' תימא למה לא כ' שיתחייב בשתים משום קושר ומשום תופר ואני בער ולא אבין דודאי אפי' לפי מה שהבינו והוא שקשר שכ' הרמב"ם עכ"פ לא מיירי בב' קשרים ואפי' מיירי ב' קשרים איך יתחייב ואינו מעשה אומן במ"ש שם ר"פ ההוא) לכן היה נר' שר"ל שעשה קשר בחוט עצמו סמוך לכניסתו בבגד ובעבר שני סמוך ליציאתו ומדוקדק מ"ש הרמב"ם והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן. מאי מכאן ומכאן ועוד דהל"ל והוא שקשר יחד וכו' אלא ע"כ כדכתיבנ' ואיך שיהי' ה"ל לרמב"ם דדין כלאים חמיר מדין שבת דלא בעי שם תנאי הקישור כלל וכמ"ש בט"ז י"ד שם ס"ק ג' וכ' שם ואע"ג דבמשנה סוף כלאים שנה יחד דין כלאים והשומטה בשבת היינו לענין החילוק שיש בין תכיפה אחת לשתים כו'.