חוות יאיר · חלק ק״ו סימן י״א

עוד היה נראה ועולה על דעת הנמהר לחלק בין עבד לשפחה ולומר כי איש ישראל שחייב בכל המצות שפיר יתכן שע"י שנשכר לבה"ב רשות אחרים עליו וא"א לו לקיים מ"ע בזמנו כמ"ש גבי אשה שחייבת בכיבוד אב רק שרשות בעלה עלי' לכן חוזר בו בחצי היום וידו על העליונה. מש"כ אשה שבלה"נ פטורה מכל מ"ע שהזמן גרמא והלא בקניית אדון לא יוגרע עבודתה להקב"ה מצד מל"ת רק מצד מ"ע ומעטי' הם שחייב'. ולא נזכרו יוצאי מצרים רק שש מאות אלף ובגמ' דסוט' לא חשיב מספר ערבות רק לששים ריבוא [האמנם בלה"נ קשה כי כמה אלפים ורבבות היו בני עונשים פחותים מבני כ"ף ואפשר כי לא נתערבו רק בדיני שמים שאין עונשים בפחות מבן כ"ף. ועמ"ש בזה תשובה קס"ו. ומ"ה קשה שהיה כמה אלפים יתרי' מבני ס' ריבוא]. והטעם ג"כ מפני שלא נתחייבו נשים בכל מ"ע שהז"ג ולא דמי למצות מלך וכהנים וכה"ג ודו"ק ועוד דבשלמא שכיר דהוא דוגמא לעבד דמצינו לגביה מוכר עצמו מכרוהו ב"ד מגניבתו לכן הוי השכיר דדמ' לי' קצת דין עבדים לעבדים דחוזר בו ואינו מחסיר שכרו מה שעשה אע"פ שלכתחלה מותר להשכיר עצמו עד ג' שנים ועד בכלל ע' ש"כ שם ס"ק י"ז.