אגרת רב שרירא גאון · חלק א׳ סימן ט״ז

ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימיו דרבנו הקדוש. וכן נמי לא הוו גרסי כולהי בפה אחד ולשון אחד אלא טעמייהו הוו ידעין להו. וכולהון דעת אחת [הות] בהון [ולא הוה בגרסייהו פלוגתא וידעי] מאי דאיתיה דברי הכל ומאי דאית ביה פלוגתא ומאי דאיתיה ליחיד ומאי דאיתיה לרבים. ולא היו [להם] דברים מתוקנים ומשנה ידועה שהכל שונין אותה בפה אחד [ולשון אחד] אלא אותן הטעמים [והשמועות שהיו יודעים] אע"פ שהחכמים כולן [היו] שוין בהם כל אחד ואחד היה שונה לתלמידיו באי זה חבור שירצה באי זה דרך שירצה. יש שאוחז דרך קצרה כדאמרינן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ותו אמרינן לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ואית דתני כללות ואית דתני פרטי ואית דמרווחין ופשטין דמויי דדמויי. וכל חד וחד מרבנן תני כדאתנייה רביה. האי מקדים להא מילתא והאי מאחר לה האי קייט לישניה והאי מרווח ליה. ואית נמי מאן דרביה יחיד דאמר מילתא ותני לה בסתמא אע"ג דידיע ליה דההוא יחיד הוא ואמרינן חייב אדם לומר בלשון רבו. ואיכא דתני מאי דמסתברא ליה חדא כי האי תנא [וחדא כי האי תנא]. ומשום הכי מפרשין בגמרא הא מני רבי פלוני היא. ואמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן וכו' כמאן כי האי תנא. ואמרינן בכמה דוכתי מי ששנה זו לא שנה זו. ומדקדקינן במתניתא במילתא ומילתא מינה ומוקמינן רישא בחד תנא וסיפא בחד תנא. והנך מתנייתא כולהו מיקריין ברייתא בתר דתריץ רבי מתניתין דילנא.