דברי ריבות · חלק פ״ו סימן ו׳

ומה גם עתה בנדון דידן דרגלים לדבר כי שמעון נחפז ללכת לצאת מתוך וינ"יצייא שהיה חייב סך גדול לסוחרים וירא הוא שמא יעכבוהו שם ולכן לא היה לו פנאי ליקח השטר וגם אפשר שזאת היתה הסבה שהסוחר המורשה הורה היתר לעצמו לחזור השטר ליד ראובן לתבוע משמעון להיות שהביא שמעון בידו סך גדול מכמה סוחרים כפי הנשמע ולכן תופש אותן המעות לאחרים באופן שכל מה שטוען ראובן הוא שמא ואינו יכול לישבע וכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל דהא בכמה דוכתי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כ"ש דאמרי' אינו נוטל ומוקמינן ממונא אחזקתיה ואע"ג דלא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכמו שכתב הרשב"א בתשובותיו והאי שבועה דנדון דידן דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועתא דרבנן דאלו בשאר שבועתא פותחין בה ומלמדין לטוען שיטעון כך אבל בשבועה דנדון דידן לא דאמרינן פרק שבועת הדיינין אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר לשתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה אמר ליה רב אחא בריה דרב לרב אסי וכי מה בין זה לפוגם שטרו פירוש מה יפה כחו של זה משאר פוגם שטרו שהרי מחייבת ליה שבועה אף על פי שלא פגם שטרו כאלו פגמו ומשני דיפה כחו מפוגם דאלו בפוגם אע"ג דלא טעין טענינן ליה הכא זיל שלים אמרינן ליה ואי אמר אישתבע לי אמרי' ליה אישתבע ליה וכן פסק הטור סימן פ"ב הרי דקילא האי שבועתא וכיון שכן אפשר לומר דאפילו כיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן.