דברי ריבות · חלק שפ״ז סימן ד׳

וגדלה מזו כתב הר"ש בר צמח הביאו מהרי"ק ז"ל יורה דעה סימן רנ"ב על שותפי' שביררו דיינים בכח חרם ונדוי לקיים על מה שיגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קיבלו עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שיכחיש שהתחיל לומר אין לך בידי כלום ואחר שגזרו הנבדרים הראה מודעא ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין ביניהם דין תורה וכו' עד כיון שסתם קיבל עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם הרי שאף על פי שחסר מודעא קודם ואנן סהדי שלא קבל עליו החרם אלא אדעתא דדין תורה מכל מקום כיון שקיבלו סתם חל עליו חיוב גזרתם אף בנדון דידן אם נשבעו בסתם אף על פי שהיתה כונתם בחשבם שלא ישארו בעיר קצת אנשי העיר מכל מקום חלה השבועה ולא אמרינן שהיתה בטעות מעיקרא עד שנאמר דלא בעיא התרה אבל אם בשעה שנשבעו ביררו ופירשו שהיו נשבעים בשביל שהיה נר' להם שלא ישארו האנשים בעיר ודאי שלא חלה השבועה ואין צריך התרה כלל הרי לך אופן א' שבלי התרה יש תקנה לשבועה זו אם היתה בתנאים שכתבתי ואף אם לא היו בה התנאים שכתבתי באופן שחלה השבועה מכל מקום אם התירוה הותרה אליבא דכ"ע וכמו שכתב ר' יוסף קולון ז"ל סי' נ"ב בחלק כו מהנשבעי' היכא שחבירו נהנה בנדרו כגון נדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפורעו לזמן פלו' מ"מ זה הנשבע או הנודר לא קבל שום טובה מזה שבגללה נשבע וזהו שאמרו עליו דבדיעבד הויא התרה לכ"ע: