דברי ריבות · חלק ל״ז סימן ח׳

והא דקא משני אצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' ולא קא משני ליה האמת שמעולם לא עלה כך במחשבתו שתהיה כוונתו להזיק קולא הוא שרצה המתרץ לתרץ לפי שיטתו כלומר אפילו לפי סברתך אי משום הא לא אירייא דהייתי יכול לתרץ מדי דהוה אעבד ואמה וכו' והדר קא פריך ולאו טעמא רבא אית בהוא וכו' אז גילה לו האמת מה שבלבו הסברות האמתיות אלא שטעה בסידור לישניה בהזכירו הלמד תחלה ולכן תקן את אשר עותו והזכיר המלמד תחלה ואמר אלא פריך הכי לא ראי הקרן שהוא המלמד שכוונתו להזיק כראי השן שהוא הלמד שאין כוונתו להזיק וכו' ולכך פרי' ורגל מאי שייריה וכו' באופן שעלה בידינו שלשיטת תוספות מיישב הסוגייא בתחילתה ונותן מציאות סברא למאי דקאמר לא הרי הקרן שאין הנאה להזיקו וכו' וגם מדוייק לישנא דגמרא דפריך ולאו קל וחומר היא דוקא לחלוקה שמזכיר ולא אמרי' הוא הדין כמו שפירש רש"י. אבל סוף הסוגיא קשה למה חזר בו ממה שלא היה צריך כמו שכתבתי ורש"י סבר טוב אחרית דבר מראשיתו ולכן בחר לישב סוף הסוגייא שהיא המסקנא שתהא עולה כהוגן ולא חש לתחלתה לפי שתחלתה היא למאי דהוה קא סלקא דעתין וכפי מה שפרשתי שהבין המקשה בדברי המתרץ. זהו מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.