ונראה לומר דלשיטת התוספות לא פריך בגמרא אלא קושיא זו דשן לבד ולא כמו שכתב רש"י והוא הדין נמי דקא פריך אקרן וכו' ופריך הכי בשלמא לטעמא קמא מצית למימר דלא אתי שן מקרן משום דעם היות שהשכל מחייב שהשן ישלם מה שמזיק מ"מ כיון שההיזק ההוא בא מחמת אונס שהיה השן דחוק להנאתו האונס ההוא פטרו נמצא שבחינת ההנאה פוטר ההיזק אבל בקרן איך אפשר לומר דמשום דכוונתו להזיק יהא פטור מההיזק והלא השכל מחייב שישלם ההיזק ובעבור כוונת ההיזק עצמו נפטור ההיזק נמצא סבה אחת לשני לחייב ולפטור ומשני מידי דהוה אעבד ואמה וכו' שנראה לע"ד דתוספות לא גרסי' אצטריך סלקא דעתך אמינא משום דמאי דשקיל וטרי המקשה והמתרץ אינו אלא במציאות הסברא שאין סברא לומר דמשום דקרן כוונתו להזיק יהא פטור לשיוכל לומר ולא ראי השן שאין כונתו להזיק כראי הקרן שכונתו להזיק ועל כן הונח דאצטריך קרן מידי דהוה אעבד ואמה וכו' מכל מקום מאי קא משני לישב לשון המשנה דלא הרי דמאי דקאמר לא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכונתו להזיק אין לו מציאות סברא.
דברי ריבות · חלק ל״ז סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.