דברי ריבות · חלק ל״ד סימן א׳

תוספות לאו אע"ג דכוונתו להזיק אפילו הכי מס' ב"ק דף ד'. וא"ת עבד ואמה גופיה וכו' נראה לע"ד כוונת תירוץ תוספות בבחינת ההבדל שיש בין המקשה והמתרץ שהמתרץ סבר דפטרינן באין כוונתו להזיק אע"ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו ואע"פ שנראה שסבת הפטור הוא טעמ' דשמ' יקניטנו כיון דסבור אין כוונתו הוא דפעמים דנתכוונו ופטור נתכוונו הוא משום שמא יקניטנו אפי' הכי ליתא והטעם משום דבשלמא אי לא הוה פטרינן באין כוונתו אלא כשהיינו מסופקים באותו הנושא עצמו שמא נתכוונו ודאי הוה אמינא שסבת הפטור הוא שמא יקניטנו כיון דשייך בנושא ההוא אבל עכשיו שאני פוטר אפי' באין כוונתו להזיק כלומר בנושא אחד דידעינן ודאי שאין כוונתו להזיק וליכא למיחש בנושא הזה בשום צד לטעמא דשמא יקניטנו ודאי דנראה דפטרינן אפי' בלא האי טעמא דכשתרצה לומר דפטרינן בהאי לא נתכוונו אטו לא נתכוונו אחר דאיכא לספוקי ביה שמא נתכוונו וההוא לא נתכוונו אטו שמא נתכוונו הם גזיר' לגזיר' וליכא למימ' הכי אלא ודאי נראה דפטרינן אפילו בלא האי טעמא. ורב אשי פירש דאפילו באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה כוונת תוספות לומר דלא הוי גזרה לגזר' אלא הטעם שאני פוטר באין כונתו הוא שמא יקניטנו כו' ופירשו שאם יראה העבד שכשהזיק בלא כוונה חייבו את רבו פעם אחר' כשיקניטנו רבו ילך וידליק וכו' דסבר כמו שחייבוהו אשתקד כך יחייבוהו עתה דעבד לאו דינא גמיר דמחלקינן בין כיון ללא כיון ונמצא זה מפסיד ממונן של ישראל לכך פטרינן אפילו בלא כיון כלל והשתא מאי דקאמר בגמרא ונמצא זה מחייב את רבו וכו' לאו דוקא דהא לא מחייבינן ליה כיון שכיון העבד להזיק אלא כלומ' לפי מחשבתו של עבד שבשביל שהקניטו ילך וידליק בחושבו שמחייב את רבו מאה מנה. ולזה כיון תוספות באומרו ורב אשי פירש וכו' כלומר שכוונתו לפרש לשון הגמרא.