דברי ריבות · חלק שכ״ו סימן ט׳

ונראה לי דטעמא דאמרינן לדעת הרמב"ם שבעל החצר זוכה עם היות דקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא הוי משום דלפי מה שנראה מסוגית הגמרא כפי פירושו הוי כאלו פירש ואמר שלא השכיר לו החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו אבל הזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצרו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו ואם כן בנדון דידן בכל שאר הדברים כגון להשתמש בבתים ולעשות בהם כל מה שירצה הם ברשות היתומים הואיל ושכירות ליומיה ממכר הוא. ועוד אפשר לומר שלא אמר הרמב"ם זה כי אם בחצר אשר איננו לעקר תשמישו ולפיכך לא קנה לגמרי כי אם לתשמישיו אבל לא שיזכה לו החצר אבל בבית שעקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי וביתו זוכה לו ואם כן בנדון דידן הבתים הם ברשות היתומים לכל דבר ואם יאמר אומר הנה מדברי הרא"ש ז"ל נראה שהשוכר בית מחבירו קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת שכתב בתשובה והביא הטור ח"מ סימן שט"ו וז"ל ששאלת שמעון שכר בית מראובן וכו' עד ואם אין לו עדים שהתנה קרקע בחזקת בעלה עומדת לכל ספק הנולד ביניהם ועל השוכר להביא ראיה הרי שלכאורה נראה דסבירא לי' להרא"ש דאף על גב דקיימא שכירות ליומיה ממכר הוא היינו לענינים אחרים אבל לענין מי הוי מוחזק סבירא ליה שהבעלים הם נקראי' מוחזיקי' לכל ספק הנולד לזה נשיב ונאמר דשאני התם דכיון שכל המשכיר ביתו סתם לדירת שמעון ובני ביתו הוא שמשכיר וזה השוכר בא בטענת דבר חדש לומר שהתנה עמו שאם ירצה לשכור מהבית לאחרים שידורו עמו וכו' והמשכיר אומר שלא היו דברים מעולם כיון הוא הזה ספק אם זכה השוכר בזה הענין אם לא שאם לא התנה הנה לא זכה כלל בזה וכיון שהוא ספק אם זכה אם לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא.