דברי ריבות · חלק שכ״ב סימן ו׳

ומקבלים עדות שלא בפני בעל דין לאפרושי מאיסורא כגון שיש עדים שנתקדשה פלונית ע"כ. וכן נראה מתשובת הריב"ש בקדושי מיירונה והכי משמע מתשובת הרשב"א כאשר הוא כתוב בקונדריס ואני מעיד שכן היה דעת כמה"ר יעקב בי רב ז"ל על מעשה שהיה וכמה"ר שאואל ן' סיד. ע"כ באופן שעל כל פנים צריכה גט ואע"ג שכתב הרשב"א בתשובותיו סימן אלף ר"ט ואלף ר"י על שטר קדושין שכל שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם הוא זו וכו' עד והכא נמי אם כתבו וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו עדים ויעידו בפיהם. ועוד כתב שם בתשובה שנית שאין סומכין על העדות החתימה דבכל הא מפיהם בעיא ולא מפי כתבם וכיון שכן בנדון דידן יהא נאמן זה העד לומר להד"מ ולא משגיחינן בחתימתו דמפי כתבם הוא יש לומר דעד כאן לא קאמר הרשב"א שהוא כפנקס בעלמא אלא לענין דלא חשבינן ליה להאי שטרא שבראיית החתימה לבד חשוב כשטר עד שנאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דכל שטר בחזקת כשר הוא הא ודאי לא אמרינן כיון שנעשה שלא מדעת המתחייב אבל אחר שהעד עצמו החתום על השטר העיד על חתימת ידו בפני ב"ד נמצא שכבר העיד והגיד כל ענין השטר דהא ק"ל כחכמים דעל מנה שבשטר הם מעידים כמו שפסק חו"מ סימן מ"ו וכתבו התוספות דלרבנן אפי' אומר בהדיא שעל כתב ידם הם מעידים לית לן בה אלא לעולם אנו חושבים אותם כמעידים על שבשטר שבשטטר וכן כתב הרא"ש וכיון שכן נמצא בנדון שכבר העידו והגידו מציאות הקדושין ואין יכול לחזור ולומר להד"מ והנדון שכתב הרשב"א הוא שמעולם לא העיד העד על חתימת ידו אלא שבית דין ראו שמו חתום וגם בתשובה שנית הנדון היה שהעדים עצמם הכחישו שלא היה חתימתם ולא היה כתב ידם יוצא ממקום אחר.