דברי ריבות · חלק שכ״א סימן ב׳

ובנדון דידן כפי מה שבא בשאלה יהודה החזיק בחצר יותר מג' שנים רצופים ועכשיו היתומים מחזיקים בו מכח אביהם פשיטא ופשיטא שהדין עמהם אפילו יש עדים לשמעון שהחצר היתה מעיקרא שלו משום דטענינן ליתמי שמא שמעון מכרו לאביהם או למי שמכרו לאביהם וראיה לזה שהרי אכלו שני חזקה בלא מחאה וכן כתב הרמב"ם הלכות טוען פי"א וז"ל כל הקרקעות הידועות לבעליהם אפילו שהן עתה תחת יד אחרים הרי הן בחזקת בעליה כיצד ראובן שהיה משתמש בחצר אחד ובא שמעון וטען חצר שלי הוא וכו' אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו היתה הרי הוא בחזקת שמעון ואומר לראובן הבא ראיה שמכר לך שהרי יש עדים לשמעון שהיתה שלו בד"א שמצריכין לראובן להביא ראיה כשלא נשתמש בה זמן מרובה אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע ג' שנים רצופו' כדרך שנהני' כל אדם מעמידים אותה ביד ראובן וישבע ראובן היסת שמכרו לו שמעון ויפטר מפני שאומרים לו לשמעון אם אמת אתה טוען למה היה משתמש זה שנה אחר שנה בקרקעך ואין לך עליו לא שטר שכירות ולא שטר משכונא ולא מחית. הרי כיון שאכלו שני חזקה אפילו יש לשמעון עדים שהיתה שלו אוקמינן הקרקע ביד היתומים הנז' ואף על פי שאם היה יהודה הקונה הנז' חי היה חייב שבועה ששמעון מכרו לו או נתנו לו במתנה עכשיו שמת והחצר בחזקת היתומים אין צריכים לישבע וכמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ז הביאו חו"מ סי' ס"ט וז"ל לא נתקנה שבועת היסת אלא בין טוען לנטען אבל לא על היורשים והא דנשבעים יורשים שלא פקדנו אבא היינו כשבאין לגבות בשטר שהניח להם אביהם אבל להחזיק מה שבידם אפילו שבועה לא בעו וכו'.