דברי ריבות · חלק ל׳ סימן ב׳

ונר' לע"ד שכוונת רש"י בזה הענין הוא בזה האופן דמאי דקאמר ולא בעי ובער אין הכוונה לומר דלשתוק לגמרי דהא אצטריך להיכא דאזלא ממילא. אבל הכוונה לומר לתנא דברייתא למה הוצרך לומר דובער הוא שן עד שהוצרך להביא פסוק כאשר יבער הגלל הא מושילח משמע רגל ושן וביער אתי לשן ורגל דאזלא ממילא והשתא לא צריך לאתויי כאשר יבער הגלל וכו' והשתא פריך שפיר ולכך חזר אחר תירוצים אחרים עד דמתרץ וקאמר סד"א הני מילי היכא דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא קא משמע לן ויובן עם מה שכתב רש"י לעיל ואי קשיא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא שכליא תריץ אי מהאי קרא הוה אמינא האי אתי להיכא דמיכלייא וכו' הרי שכתב רש"י דאי כתיב ושילח לחודיה הוה מוקמינן ליה להיכא דמיכליא קרנא. זהו שתירץ המתרץ אי לא הייתי מביא שן מוביער באמצעות פסוק כאשר יבער הגלל הוה אמינא הני מילי היכא דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא והטעם משום דהוה אמינא דוביער אתא להיכא דלא מיכלייא קרנא משום דכיון דלא כתיב אלא ושילח מתוך משמעו משמע שלח שלוחי וגם משום תפסת מועט הוה מוקמינן ליה להיכא דמיכלי' קרנא אתא וביער לרבות היכא דלא מיכליא קרנא שהוא יותר סברא שיתחייב בו יותר משיתחייב להיכא דאזלא ממילא וכמו שהקשו תוספות לרש"י שגם הבעלים יכולים לקשור וכו' באופן דאזלא ממילא הוא מבחוץ לכן הוציא התנא שן מוביער דהשתא יליף רגל משן ושן מרגל שהקישן הכתוב כמו שאמר בגמרא דומיא דרגל דומיא דשן וכו'.