דברי ריבות · חלק רצ״ו סימן ו׳

ולענין הקושיא הראשונה יש לומר דהא הלכתא פסיקתא היא דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה ולכן יש לנו לומר שהתנאי הראשון שכתוב בכתובה נתונים ונפרעים לכל איזה נברא אשר מרת פלונית ופלוני יפרשו ויאמרו זה הלשון אינו שולל שלא יכנס הבעל בכלל איזה נברא שגם הוא אפשר שיכנס בכללם. והרי סופו הוכיח על תחלתו שגלתה דעתה לבסוף ופירשה שירש בעלה וכיון שכן שגם בעלה נכנס בכלל איזה נברא ע"כ צריכין אנו לומר שמה שהתנו לבסוף שאם היא תניח ותמכור ותמחול או תעביר או תפרש וכו' שהכל יהיה מבוטל וכו' אין הכוונה לבטל מה שכבר התנתה שהרי אין ראוי לומר שסותרת את עצמה אבל התנאי הראשון במקומו עומד שהרשות נתונה לה שתפרש למי יותן החשבון ומה שהתנתה אח"כ שכל מה שתתן ותפרש יהיה בטל היא בבחינת שאר התנאים הכתובים בכתובה והם שנתחייב בעלה להניח ולהשאיר בידה ורשותה כל ימי חייה עשרת אלפים אש' שיעשה מהם רצונה וחפצה וכו' וגם תנאי אחר שאם ח"ו ימות בעלה שתגבה כל נכסיה משלם נדונייא ותוספות וכו' וכן תנאי שלא יפתנה להניח ולתת שום סך מסכי כתובתה וכו' ובבחינת תנאים אלו שלא יהיו בטלים אמרה שאם יתבטל איזה מהם שיהיו דבריה בטלים ונחשבים כחרש הנשבר אבל התנאי הראשון לפרש ענין ההשבון המורגל למי יותן עדיין במקומו עומד שהרשות נתונה לה לפרש למי יותן וכמו שמפורש בפירוש שם בכתובה אצל התנאי הנזכר שאומר שיהיו כל דבריה בטלים חזר ואמר רק מה שהוא ופלוני הנזכר יהיו אומרים מי יזכה באותם הנ' אלפים לבנים כנזכר למעלה וכו' משמע בפי' שחזר לקיים התנאי הא' וכיון שפירשה דעתה שיהיה הסך הנזכר לבעלה שוב אין לערער אחריה ואין ליורשיה כנגד הבעל כלום.