דברי ריבות · חלק רס״ט סימן ג׳

הרי לך שאפילו במקום דאיכא למיחש שמא יטעו בדין פסק דכופין אותו ודן בעירו וכן פסק הטור ח"ה סימן י"ד וזה לשונו לא נתרצו לדון בעירם אלא בבית הוועד מקום קבוץ חכמי' אם הנתבע אומר כן אין שומעין לו אלא כופין אותו ודן בעירו ואם יצטרכו לשאול כותבים ושולחין וכו' וכן פסקו כל הפוסקים וכתוב בהגהה מיימונית ספר משפטי' מנהג חרם של בית דין שבעירנו אודיעך כי אחד מבני העיר מזמין את חבירו לדין על כרחו ידון כאן ואין יכול לדחותו ולומר אלך לבית הוועד או לבית דין הגדול וכו' וזה הדין לאו דוקא בלוה ומלוה ומשום טעמא דקאמר בגמ' דעבד לוה לאיש מלוה אלא ה"ה לכל תובע ונתבע וכמו שכתב הרא"ש בפסקי ההלכות וזה לשונו ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזרת מקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהא טעמא דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע וגם רבי יוחנן איירי בכל תביעות שתקף את חבירו לדין וכן בקיצור פסקיו כתב וז"ל כל התובע לחבירו בין על עסק הלואה או מקח או מתנה או ירושה יכול לכופו שילך עמו לבית הוועד. הרי קבוץ חכמים אבל הנתבע אינו יכול לומר נלך לבית הוועד. הרי שהשוה כל מיני תביעה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' שכתב אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופן את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלו' כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה הרי שמשוה כל מין תביעה למלוה ולוה וכן כתב הטור סימן י"ד לא שנא תובע על עסקי מלוה או עסק גזלות ירושות ומתנות וכן רבינו ירוחם נתיב א' חלק י"ג כתב וז"ל מלוה או כל תובע יכול לכוף לילך לבית הועד אבל לא לוה למלוה וה"ה לכל תובע ונתבע.