דברי ריבות · חלק ר״ס סימן ג׳

ולכן אני אומר שקודם שנחקור בדברי צואה זו אם יש בה ממש או לא אלא שנודה ונאמר שהיא נאותה ומקויימת מכל מקום אין לנו להוציא מחזקת היתום הקטן הנז' חלקו מהנכסים שהרי על הא דאמרינן בערכין פרק שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים כתב הטור חשן משפט סימן ק"י צוה אביהן ואמר תנו מנה או שדה לפלוני בין אם אמר מנה זו או שדה זו או מנה או שדה סתם נזקקין לנכסיה' אבל מעמידין להן תחלה אפוטרופוס להפך בזכותם לראיה אם יוכל לערער ולבטל הצואה ואם תתקיים הצואה נזקקין לנכסיהן שהרי אין לחוש לא לצררי ולא לשובר ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלוני וניכר שהוא כתב ידו אבל אם צוה בעדים אין נזקקין שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי וכתב על זה מהררי"ק נר"ו מכל מקום יש לדקדק איך כתב שאם ניכר שהוא כתב ידו שנזקקין הא בעינן שיהא מקויים מחיי אביו לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה ואפשר לומר שניכר שהוא כתב ידו היינו שנתקיים כתב זה בחיי אביו אי נמי שהדיינים שרואים כתב ידו מכירים שהוא כתב ידו וממילא הוא מתקיים שאין כאן קבלת עדות שלא בפני בעל דין הרי לך שאין נזקקין לנכסי קטן אלא כשכתב המצוה בכתב ידו ונתקיים בחייו או שהדיינים יכירו כתבו ובנדון דידן ליכא חד מינייהו אלא עדים שמעידים עתה שכך צוה הנפטר וכיון שכן אין מקבלין עדותם לחייב נכסי הקטן וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה מהררי"ק בסי' הנזכר וז"ל נתחבטו הראשונים היאך אפשר להזקק להם כלל והא קיימא לן אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כמי שאינו כאן וכו' וכתב בשם הראב"ד ז"ל דמנה זה ומנה סתם דאמרי' דנזקקין מיירי כגון שכתב צואה בכתב ידו תנו מנה לפלוני ואי נמי משכח' לה כגון שצוה ביום בפני שלשה שאם רצו יכולים להיות דיינים כדאמרי' פרק יש נוחלין ויש מפרשי' דכלהו משכח להו כגון שקבלו עדים בחיי האב ולא הספיקו לגמור עד שמת האב וכו'.