דברי ריבות · חלק רכ״ט סימן ו׳

אף בנדון דידן כיון דהשתא מיהא כבר הראה הנכסים אינו נאמן במה שטוען שחייבים לו במיגו דאי בעי כפר מעיקרא דהשתא מיהא לא מצי כפר וכן כתב הרא"ש בתשובותיו סימן ק"ו וז"ל הואיל והראה אותם קודם שיאמר דבריו נתבטל המיגו באופן שעלה בידינו דאע"ג שמאחר שתקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח אין הפרש בין תפיסה דמחיים לתפיסה דלאחר מיתה דגם תפיסה דלאחר מיתה מהני וכמו שכתב הריב"ש סימן שצ"ב וכיון שכן בנדון דידן אע"ג דתפש לאחר מיתה הוי לן למימר דמהני הני מילי בדליכא עדי תפיסה וגם ליכא עדי ראייה שראוהו בידו וכמו שכתב הטור סי' ק"י וז"ל אם תפש משלהן אפי' אחרי מות אביהן והוא בענין שיכול להחזיק בו ולטעון עליו לקוח הוא בידי וכו' ובנדון דידן דאיכא עדי תפיסה ועדי ראייה שהרי כבר אינם תחת ידו ואדרבה הנכסים הם תחת יד האפטרופס פשיטא ופשיטא דאינו נאמן וגם אין לזכות לשמעון בשביל עדי הצואה שמעידין שכך ציוה הנפטר בעת מותו משום דחייבין אנו להפך בזכות היתום ולומר קים לן כהראב"ד והרא"ש דסברי דאין עדי צואה כלום אם לא אמר תנו כך וכך בפני ב"ד או שכתב בכתב ידו וניכר שהוא כתב ידו כמו שכתב הטור סימן ק"י אבל אם ציוה בעדים אין מקבלין עדות משום דקטן כשלא בפני ב"ד דמי ואוקמינן ממונא בחזקתיה של יתום ובר מן דין אין מפורש בשאלה בפרטות לשון המצוה איך צוה על אלו המעות אלא שראיתי תחלת לשון השטר שכתוב בהיות שמרת פלונית הניח לה בנה מעות וכו' ולסוף השאלה כתוב ועתה שמעון תובע מהאפטרופס אותן המעות והספרים שהניח אחיו לאמו וכו' ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות שנראה שצוה המצוה בלשון מניח וכיון שכן פשיטא דאין לשמעון שום טענה לאפוקי ממונא כמו שהאריך בזה בתשובתיו הרב מהר"י קולון ז"ל סימן צ"ד עיין שם ושם הכריח דאפילו למאן דאמר דבשכיב מרע מהני לשון הנחה מילי דוקא בדבר שהוא בעין אבל כשאין הכונה אלא שמשעבד נכסיו לאותו הסך לא שייך לשון הנחה ולא מהני וכו' עיין שם כלל העולה דבהא סלקינן ונחתינן שהנכסים הם בחזקת היורש ולית ליה לשמעון דין ודברים כנגדם כמו שפסק החכם הפוסק נר"ו ומה גם עתה שכבר הורה זקן בימי' ובחכמה שהחזיק היתום בנכסיו מעשה רב זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.