דברי ריבות · חלק רכ״ז סימן ד׳

וראיה לזה דגרסינן ביבמות פרק ד' אחין מפני מה לא תקנו זמן בקידושין משו' דלא אפשר היכי לעביד לינחיה גבי דידה מחקא ליה לינחיה גביה דידיה זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלה לינחיה גביה עדים אי דזכירי ליתו לסהוד ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכתב רי"ף מקשו בה רבנן היכי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וכו' ואי סלקא דעתך דבעינן מפיהם השתא אף על גב דאמרי אינהו זה כתב ידינו אין נאמנים אלא בעינן עד דידע סהדותא ומסהדי בה על פה ואי לא מסהדי בה על פה לא הויא עדות כי אמרי אחריני זה כתב ידו של פלוני הויא עדות ומסתברא לן דכי אמרינן עדות שבכתב לא הוי עדות הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קאי מסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הילכך אי מדכרי לסהדותא ומסהדי בה על פה הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפיק מתותי דבעל דין לא אמרי' ביה מפיהם ולא מפי כתבם הוא דהא מעידנא דחתימי בשטר' ויהבי ליה למריה לא יכלי למיהדר בהו והוו להו כמי שנחקרה עדותם בב"ד והקשה עליו הרא"בד דאם כן אמאי לא קרעינן כמה שטרי שהעדים חתומים ואינם מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששוכחי' עיקר הדבר וי"ל דשאני הכא דכיון דלא חזי למתביה לבעל דבר להיות בידו לראיה לא חשיב שטר לראיה כלל וכן תירץ הרמ"בם ז"ל.