דברי ריבות · חלק ר״ז סימן ד׳

כבר הייתי יכול להביא ראיה לדבריו ממה שכתב הר"ן בפ"ק דקדושין על ההי' דאמרי' אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודש' מדין ערב וכו' שכתב הרמב"ם דהיינו כשאמר הוא הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך דאי לא הוה ליה נתן הוא ואמר' היא דאמרי' עלה דספיקא הוי וכתב הר"ן שם דברי הרמב"ם נראין לי עקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי משום תלקח אשה לאי' היינו כשאמרה כן בשעת נתינ' אבל לאחר נתינה לא עדיפא שתיקה דידיה משתיקה דידה היכא דנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דאמר רבא לקמן דשתיקה דידה לאחר מתן מעות לא כלום היא וכ"ש הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבוע' העדו' דאמר התם אי דאמר אין שקלו ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי דליכא ספקא דאמיר' דידה ושתיקה דיליה לאחר מתן מעו' לאו כלום הוא אלא ודאי בנתן הוא ואמרה היא בשעת מתן מעות הו' דמספק' לן וכו' הרי שכתב בפירוש דאי מעיקרא יהיב לה סתמא מדינ' הוי שלה במתנה אע"ג דאמרה היא אחר כך שנטלתו בתורת קידושין והוא שתק שנראה שהסכים לדבריה אף כאן בנ"ד כיון שנתן לה סתמ' נמצ' שבאו לידה בתורת מתנה ואע"ג שאמר לה אח"כ הרי את מקודשת לי בהן נמצא שמקדשה במעות דידה ואע"ג דאמר' הן לא מהני. אבל כד מעיינן שפיר אין הנדון דומה לראייה משום דהתם אי אמרי' דהיכ' דיהיב לה סתמא מדינא הרי הן שלה במתנ' היינו טעמא מפני שלא עש' שום מעש' לא בתחל' ולא בסוף שיוכיח מתוכו שאינו נותנו במתנ' ואע"ג שהיא אמר' שנטלתו לשם קדושין ושתק הוא מ"מ לא אמרי' שהסכי' לדברי' וכמו שכתב שם הר"ן דבנתן הוא ואמר הוא והיא שתקה שתיקת' מור' הסכמת' שמתוך שהי' נאסר' אם איתה דלא ניחא לה המלה מיותרת הי' לה למחו' אבל האי' כיון דאי בעי למינסב אחריתי נסיב לא איכפ' ליה אם נרא' מסכי' ולפיכך אעפ"י שאינו מסכי' שותק ולכן כיון ששתיקתו לא הוי הוכח' הסכמתו לדבריה היינו טעמא דאמרינן דמדינא הרי הן שלה במתנה בנתן הוא ואמרה היא לאחר מתן מעות אבל בנדון דידן דנתן הוא סתמא ואמ' הוא לאחר מתן מעות שנתנם בתורת קידושין למה לא מספקינן לומר שסופו הוכיח על תחלתו וכיון שגילה דעתו לבסוף שנתנם בתורת קידושין איך לא חיישינן להחמיר להצריכה גט לומר שזו היתה כונתו מעיקרא ובהא דאמרינן בבתרא פרק יש נוחלין אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתיק ולבסוף צוח באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וכו' דתנא קמא סבר מדשתיק קננהו והאי דקא צוח מהדר הוא דקא מהדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו וכו' ופסק הרמ"בם ז"ל פרק רביעי הלכות זכיה ומתנה שהדבר ספק אם אמרינן שסופו הוכיח על תחילתו ולכן אם קדם אחר וזכה בו לעצמו אין מוציאין אותו מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שקדם וזכה בה אין מוציאין אותה מידם שמא המקבל לה זכה וכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחילתו ולא קנה אותה וברשות בעלים הראשונים היא קיימת עדיין וכל שכן בנדון דידן דהוי איסורא ולא ממונא דחיישינן להחמיר ולומר שסופו הוכיח על תחילתו ומעיקרא לא נתן הדידאל במתנה אלא לשם קידושין וכיון שאמרה הן כמו שכתוב בשאלה שהיא אמרה אחר כך אי יוקי לו ריסיבו ודאי דאמרי' שהדידאל עדין ברשות המקדש כשאמר הרי את מקודשת לענין להצריכה גט וגם נמי חיישינן שחזר בו ממתנתו וכיון שהגיע הדידאל לידה כבר זכתה בו וכשאמר הרי את מקודשת חזר בו ונמצא שמקדשה במעות דידה חיישי' להכי לענין דאם קידשה אחר תפשי בה קידושין להצריכה גט וזהו דעתי בכוונת דברי הרש"בא באומרו שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין למה האריך בלשונו לימא ואפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה אינה מקודשת אלא ודאי סבר שהיא ספק מקודשת ולהסתלק מן הספק שלא יהיו קידושין אחרים תופסי' בה כתב צריך שיטול הכסף ממנה וכו' והוא ממש הספק שכתב רב אלפס על הא דאמרינן פ"ק דקידושין על שתיקותא דלאחר מתן מעות כו' דגרסי' התם אנן לא שמיע לן הא דרב הונא ברי' דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה וכת' רב אלפס הלכך לאפוקי צריכ' גט ולעיולי צריכ' קידושי אחריני ולא סגי בהנהו קידושי אבל שנא' דסבר הרשב"א שאינ' מקודש' כלל מעול' לא על' על לבו סברא זו. ועוד תמיה אני מהחכם השלם הפוסק הראשון איך מלאו לבו לומר בפה מלא שהמעו' או הדידאל שנתן לה סתם מעיקרא היה מתנה גמור' דעד כאן לא קאמר שמואל בפרק האיש מקד' דהמקד' אחותו דהוי מעות מתנה אלא משום דאד' יודע שאין קדושין תופסין באחותו אבל באשה דעלמא דקידושין תופסין בה למה לא חיישי' שגמר ונתן לשם קידושין להצריכה גט ובפרט בגילוי דעתו שגיל' לבסוף שנתנו לשם קידושין שהרי בענין מתנ' אזלינן בתר אומדן דעת הנותן וכמו שכת' הרמב"ם פ' שישי הלכות זכיי' ומתנ' לעולם אומדים דעת הנותן אם היו הדברי' מראי' סוף דעתו עושין ע"פ האומד וכו' ויש כמה דינים תלויי' באומדן דעת הנותן לאפוקי ממונא דלאחזוקי ממונא כ"ש בנ"ד דאמדינן דעת זה הנותן מכח דבורו האחרון שלאחר מתן שלא הית' כונתו בנתינתו הדידאל סתמא לשם מתנ' עד שנאמר שקידש' אחר כך במעות דידה ולא הוו קידושין כלל אלא אמדי' דעתי' שכונתו לקדשה היתה ולכן כיון שרצת' ואמר' אי יו קי לו ריסיבו אפי' שהית' אמירתו לאחר מתן מעות הוי ספק מקודש'. וגם מה שכתב החכם השלם הפוסק השני טעמים להתיר נערה זו מה אדבר ומה אומר כי הוא עצמו בדבריו מודה רפיונו והולך כמהלך על הגחלי' והטעם היותר חזק שכתב הוא שראוי לומר העמד אשה בחזקת' ונער' זו היתה בחזקת פנוי' וכו' וגם כתב ששני עדים אלו מכחישין זה את זה בגוף העדות שהא' אמר שהאמיר' הית' אחר מתן מעות והשני אמר שהאמירה הית' בשע' מתן ולכן לדברי קצת הפוסקי' עדותן בטל' לזה אני אומר דכל אלו הטענו' החלושו' מהנו לענין דאם נשאת לא תצא אבל להתיר' להנשא לכתחלה לא. וראיה לזה דגרסי' בכתובו' פ' שני תנו רבנן שנים אומרי' נתקדש' ושנים אומרי' לא נתקדש' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצ' שנים אומרי' נתגרש' ושני' אומרים לא נתגרש' הרי זו לא תנשא ואם נשא' תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגמא בעד אח' עד א' אומ' נתקדש' ועד א' אומר לא נתקדש' תרוייהו בפנוי' קא מסהדי והאי דקאמר נתקדש' הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשו בתוס' אמאי לא תנש' לכתחלה דהוה לן לאוקומה אחזקה ויש לומר כגון שאנו יודעים שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתיר' לכתחלה. הרי לך דאפילו במקום שמכחישין בגוף העדות זה את זה שהאומר קרוב לה היא מקודשת גמור והאומר קרוב לו אינה מקודשת כלל מ"מ לא הוי העדות בטל' לכשתנשא לכתחל' וגם לא מהני לה חזקת פנויה כיון דאיכא רגלים לדבר שהיה כאן קדושין אף בנ"ד כיון דאיכא רגלים לדבר שהיו כאן קידושין לדברי שני העדים אלא דפליגי אם אמר קודם מתן מעות או לאחר מתן מעות ודאי שלא תנשא לכתחלה משום האי טעמא. ולכן גמרתי אמרתי שהלכתא כותייהו ולא מטעמייהו אלא מטע' דאיכא כמה וכמה אשלי רברבי דסברי דידים שאין מוכיחות לא הויין ידי' וראוי לסמוך עליהם ומה גם עתה בנ"ד דאיכא טעמא רבא דעיגונא דאיתתא שהיא זקוקה לנער קטן לכן גמרתי אמרתי שריקה בת ריב"אסו ז"ל היא מותרת לכל גבר די תצביין לכתחל' זה מה שנרא' לע"ד ואמ' לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.