דברי ריבות · חלק קצ״ו סימן כ״א

ואני אומר שאין כאן לא ק"ו ולא מציאות טעם לומר כך והטע' לזה שאם אמרו כשהקנין בא לבסוף שמחזיק הענין הוא כשהקנין בא לקיים מה שאמר ודבר בפיו ובשפתיו וכן נרא' מתוך לשון הרמב"ן שכתב שהקנין ענין חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דיר' בלבד נתן אלא מגופו של הקרקע וכו' וזה דכיון דהאמיר' היא עצמות ומהות המתנ' ועש' קנין על זה הקנין מחזיק הענין לפרש שמגופ' של קרקע קנו מידו אבל בנדון דידן אע"ג דאמירתו של שכיב מרע עולה במקו' קנין לא בא הקנין הזה על הדירה שקדמ' ואין לו עסק בה שאין הדיר' הקדומ' מענין המתנ' שהמתנה אינה מתחלת אלא משעה שמת ראובן מכח הדבור הזה שדבר וצוה מחמת מיתה אבל הדירה הקדומה מאי דהוה הוה ולא שייך כלל לענין המתנה וכיון שכן איך נחזור לאחור ונאמר שתועיל המתנה בשביל שקדמה הדירה בהיות שאין הדירה מעין המתנה ועוד משום דלא להוי כהלכתא בלא טעמא האי דקאמ' הרמב"ן דיש חילוק בין קדם הקניין לאמירה לקדמה האמירה לקניין נראה לעניות דעתי לומר דטעמא דמילתא משום שהקניין מועיל למה שנזכר סמוך לו ואליו חוזר הקנין ולכן כשאמר דין ודברים אין לי על שדה זו ואחר כך קנו מידו אמרינן שהקניין מתקן ומקנה גוף הקרקע לפי שאנו אומרים שהקניין חזר למה שהזכיר לבסוף אצל הקניין שהוא השדה ואמרי' שהקנה גוף השדה וגוף הקרקע אבל כשאמר קנו ממני שאין לי דין ודברים על שדה זו אמרינן ודאי לא קנו ממנו אלא מדין ודברים ולא מגופה של קרקע לפי שהקניין חזר לדין ודברים שהזכיר אצל הקניין לא לשדה שהזכיר אחר כך וכן גם כן במה שהביא הרמב"ן כשאמר קנו ממני שאני נותן לו דירה בבית אין הקניין אלא על הדירה לבד וכו' משום דאמרינן שהקניין לא בא אלא על מה שהזכיר סמוך לקניין שהוא הדירה לא לבית שהזכיר אחר כך אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי וקנינו ממנו הרי זה קנה העלייה לדירה וכו' משום דאמרינן שהקניין חזר לסמוך אצלו שהזכיר בעלייתי זה נראה לעניות דעתי לתת טעם לדין וכיון שכן בנדון דידן אף אם נאמר שדבור השכיב מרע חשיב כקניין גמור לכל העניינים מכל מקום לא הזכיר ראובן בכל צואתו לא מילת בית ולא מילת עלייה עד שנאמר שמגופה של קרקע קנו מידו אלא אמר תדור אחותו לאה ובניה באותה דירה וכבר אמרנו שהדירה אין בה ממש באופן שעלה בידינו שאין ממש בצואה זו.