ויש לומר דרש"י לא רצה לפרש שכונת המקשה להקשות קושית הלשון משום דאי לא הוה ביה קושית ענין אין קושית הלשון קושיא דפשיטא דמצינן למימר דלא דק בלשניה אבל כיון שהמקשה צריך שיקשה בכח לכך פירש רש"י שכונתו להקשו' ענין ופירש שכונ' הקושיא להקשות ומאי הכל בכלל דקאמר לבד דאלו קושית מה הפרט מפורש דקאמ' זו אינה קושיא משום דהיינו יכולים לומר דכונת המתרץ באומרו אלו כך הייתי אומר' מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח וכו' לרווחא דמילת' אנקטיה כלומר שפיר יכילנא למימר דכלל ופרט הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא מצית אמרת הכל בכלל אלא אפילו נאמר דכלל ופרט חשיב ככלל ופרט וכלל מכל מקום לא תוכל לומר הכל בכלל משום דאמרינן מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח באופן שדחה לו אפי' לפי שיטתו ולכן זו אינה קושיא אבל שיקשה ויאמר שיאמר גניבה ושור והכל בכלל זה אי אפשר להולמו שאיך יקשה דבר שאין לו מציאות דנימא הכל בכלל ולכן אמר וכי תימא אלו נאמר קאמר וכו' וכיון שראה שגם זה אין לו מציאות חזר לבחינה הראשונה ואמר אלא כדכתב קאמרי גניבה ושור וכו' ואף על גב דכבר הקשה על זה מכל מקום כונתו לבחור הרע במיעוטו ונאמר כי כמו שבתחל' לא הקשה קושית מה הפרט מפורש משום דאיפשר לומר דלרווחא דמילתא נקט הכי נימא נמי דמאי דקאמ' יאמר שור וגניבה והכל בכלל לרווחא דמילתא נקטיה שהרי אין כאן מקשה ומתרץ אלא הכל תנא אחד הוא כמו שכתבו התוספות ולכן אמר אפילו נאמר שבאומרו כלל ופרט הכל בכלל מכל מקום הוה אמר' מה הפרט מפורש קרב לגבי המזבח כו' באופן שכל מה שאומר בין בקושיא בין בתירוץ הוא לרווחא דמילתא ובמחשב' גוברת כיון שאי אפשר לישבו בענין אחר ונבחור הרע במיעוטו לזה הקשה ואמר מי מצית אמר' הכל בכלל או מה הפרט וכו' כלומר בשלמא התירוץ היינו יכולין לומר בדוחק דלרווחא דמלתא נקטיה אבל שנאמר הקושיא והתירץ שניהם יחד שהכל לרווחא דמילתא זהו דוחק על דוחק וטלאי על גב טלאי ואי אפשר להולמו ולכן הקשה כאן שניהם כאחד וזהו שכיון רש"י באומרו בתמיה וכו' ומאי הכל בכלל דקא קשיא ליה ומאי מה הפרט מפורש דמהדר ליה כלומר עם היות שהוא תנא אחד שנאמר שהקושיא והתירוץ הכל פורח באויר במחשבה גוברת הוא דוחק גדול עד שאין ראוי לומר כן. זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי. הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרב"י זלה"ה.
דברי ריבות · חלק קפ״א סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
