דברי ריבות · חלק קס״ב סימן ב׳

תשובה נראה לעניות דעתי שאין לאל ידם לכוף ולהכריח לאנשי הקהל ההוא לקבל גזרתם והסכמתם ואפילו שאנשי שאר הקהלות הם רוב וטעמא דההיא מלתא מיוסד על שתי הקדמות חדא שכתבו התוספות בפרק קמא דביצה על ההיא דאמרינן כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כתבו וז"ל יש שהיו רוצין לומר מכאן דאותן חרמות שעושין לזמן עד הפסח או עד זמן א' דכי יגיע הזמן צריך מנין להתיר את החרם אף על פי שעבר הזמן דהא הכא דהקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וממילא ידעינן דלאחר ג' ימים דנתנה תורה דמותרין ואף על פי כן התיר להם ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא דוהיו נכונים לשלשת ימים הזמינו עצמיכם לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים דאי כתיב והיו נכונים שלשת ימים בלא למ"ד של לשלש' היינו מוכיח שפיר דכי היכי דצריך להתיר תשמיש צריך נמי להתיר החרם ומדלא כתיב הכי שמע מינה גבי תשמיש צריך להתיר משום דכתיב אל תגשו אל אשה דמשמע עולמית כי היכי דאסר להם קודם מתן תורה שלשת ימים אבל חרמות שמשימין לזמן מכי עבר הזמן ממילא עבר ואין צריך היתר וכן פסק הרא"ש בפסקיו וגם המרדכי כתב יש טועין כי חרם שנתנו על זמן אף על פי שעבר הזמן צריך הפרה אבל אין נכון כמו שפירשו התוספות ההקדמה השנית היא שכתב הרב ה"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו בית י"ג וז"ל אין בני קהל אחד כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות האחרות רבים מהם שכל א' וא' מן קהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר אחד כפופים לבני עיר אחרת גם אין בני קהל א' כפופי' לבני הקהל האחר דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגי הראשו' הוה להו כשתי בתי דינין בעיר א' וקיימא לן כרבא דהיכ' דאיכא שתי בתי דינין בעיר אחד אלו נוהגין לאסור ואלו נוהגין להיתר ואין כאן משום לא תתגדדו כדאיתא בפ' קמא דיבמות.