דברי ריבות · חלק קל״ח סימן ג׳

וליתא דהני מילי היכא שהאדם מדעתו ורצונו רוצה להתחייב עם חבירו לעשו' דבר מה ונשבעו שניה' על כך ודאי אמדינן דעתיה שלא היה דעתו לישבע אלא על תנאי שיקיים חבירו לו גם כן שבועתו אבל אם לא יקיים לו חבירו השבועה ודאי שלא נשבע על כך ואין עליו שבועה דבעינן פיו ולבו שוים כמו שפסקו כל הפוסקים אבל מי שנשבע על דעת אחרי' ואמר על דעתכם אני נשבע אין זה יכול לפרש דבריו ולומר כך היה בלבי וכן כתב הרמב"ם הלכות שבועות פרק שני מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתי אלא על דעת אחרי' וכיון שכל היו פיו ולבו של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם וכיון שכן בנדון דידן אחר שחותם הנזכר רצה לטפל ולהיות נחשב כאנשי אותה העיר בענין ההסכמה ההיא להיות שרוב משאו ומתנו שם וקבל' עליו לאו כל כמינה לומ' לזה נתכוונתי שהרי הוא מקב' עליו החומרו' לדע' מתקני ההסכמ' והק"ק אשר תיקנו' כי הרשו' נתונ' לה' לעשות ביניהם תקנות והסכמות ולקנוס העובר עליהם כדגרסי' בפ"ק דבתרא רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסי' על קיצותם ופירש רש"י לקנוס העובר על קיצת דבריהם ולהסיעו ממדת דין תורה וכתב הרש"בא בתשובותיו סימן אלף רע"ח ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר כיון שנעשה ברובם במעמד טובי העיר ובמעמד ת"ח שבהם השאר שלא היו שם חייבים הם כאותם שהיו שם ואף על פי שלא ענו אמן או אף על פי שאין מוכרחים בדבר ואין חפצים בו.