דברי ריבות · חלק קל״א סימן ב׳

ובנדון דידן נראה ודאי דאיכא אומדנא רבא ואת כל ונוכחת שלא היתה דעתו קרובה אצל הבת כלל שהרי לפי דברי השאלה לא רצה להניח לה שום דבר אלא שמפני התרעומת צוה לתת לה ר"ן לבנים ואחר ששמע כי נתרעמ' כי הניח לה דבר מועט צעק בפרסום ואמר עד מתי אהיה עשוק ורצוץ מבנותי לא די בחיים אלא גם אחרי מותי אשר כל זה יורה כי לא מאהב' צוה לתת לבתו זאת מה שצוה אלא בהכרח ובאונס רב כי לא מלבו ויש לנו לומר דדבריו הם דווקא וכוונתו לא היתה כי אם שיתנו לה ת"ק לבנים אם תקח מאנטו אחת או תקנ' שפח' לגדל התאומים כל שכן שבלשון תנאי היו דבריו בפירוש שהרי לא אמר שיתנו לה ת"ק לבנים ותקנ' שפחה או מאנטו אבל אמר לתת ת"ק לבנים אם תקנ' מאנטו או שפח' והוסיף עוד לומר לבנו שיזהר וישמר שלא יבואו המעות ליד בעל' וא"כ ודאי אומדנא דמוכח הוא שדברי צוואתו היו דוקא והואיל שלא בא לכלל כך לשתקנ' מאנטו או שפח' ישארו הת"ק לבני' ביד הבן ויזהר וישמר שלא יתנם לבעל' ועוד רצה הרב לזכות בנדון שלו הבעל מההוא דגרסינן פרק ב' דביצ' ההוא גברא דאמר הבו ארבע מאות זוזי לפלוני ולינסיב ברתא אמר רב פפא ארבע מאות זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב וכו' ומדברי רש"י נרא' שהטעם הוא משום תפוס לשון ראשון וכו' ואמנם כבר הביא טעם אחר מרב אלפס וסמ"ג דלא הוי טעמא אלא משום דנרא' כשתי צוואות וכו' וכתב שהרוצה לדחוק קצת יתיישב לו דלרש"י והתוספות סבירא להו נמי לפרש הכי וכתב הרב שבנדון שאלתו לא שייך למימר דשתי צוואות הן אלא על כרחין חד צואה הוא וכל שכן בנדון דידן שהיו דבריו בלשון תנאי כמו שנזכר ודאי דלא שייך למימר דתרי צוואות נינהו.