דברי ריבות · חלק קכ״ט סימן ה׳

ולזה אני אומר דהלכתא פסיקתא היא דאזלינן בתר אומדנא וכן כתב הרמב"ם פרק ו' הלכות זכיה ומתנה לעולם אומדין הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת כדקאמר רבי שמעון בן מנסיא פרק מי שמת שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא וכן פסקו כל הפוסקים הרי דאזלינן בתר אומדן דעתא אף על פי שלא פירש ואוקמינן ממונא בחזקתיה כל שכן בנדון דידן שפירש ואמר שהיה נותן המעות אם תקח מאנטו או שפחה וכיון שלא לקחם ודאי שאין המתנה מתנה וכתב בהגהה מא"ז בפסקי הר"אש פרק מי שמת וז"ל כתב ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב הן דהיכא דגלי דעתה דלא יהיב מדעתי' לא הוי מתנה כגון גבי מתנ' טמירתא ושטר מברחת והכא הואיל ובחנם יהיב איגלי דעתי' דלא ניחא ליה אפילו לא אמר בפירוש לא קנה הרי שנרא' דבנדון דידי כיון שהוא מתנ' ובמקום אעבורי אחסנתא דאין רוח חכמי' נוחה בגלוי דעת לבד סגי דלא קני כל שכן באומרו בפירוש אם תקח מאנטו או שפחה ולא קיימ' התנאי דפשיטא דלא קני.