דברי ריבות · חלק קי״ט סימן ב׳

ועתה טען הטוען ואמר שאין בצוואה זו ממש והטעם דאמרינן בבתרא פרק חזקת דף מ' ע"ב האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי אמר רב יוס' דאמר להו לסהדי זילו אטמורו וכתובו ליה ואיכא דאמרי דלא אמר להו בשוקא ובבריתא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא ומסיק הגמרא דאפי' בסתמא חיישינן למתנה טמירתא וכמו שפירש הרשב"א כ"ש בנדון דידן שה"ר שמואל המצוה הנזכר השביעם לעדים בשעת צואתו שלא יוציאו מפיהם ולא יגלו שום דבר ממה שהוא מצוה עד אחר מותו וזה הדין שוה בין בבריא בין בחולה שכתב הרמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה' הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינו כלום וכן פסק הטור חשן המשפט סימן רמ"ב וכל הפוסקים א"כ נמצא שהיא מתנה טמירתא ואין בה ממש.