דברי ריבות · חלק קי״ז סימן ט׳

ובנדון דידן מתוך דברי השאלה נראה שכיון לוי בנדויו לעשות נחת רוח ליצרו ולכן לא חל כלל כל שכן וכל שכן בהיות יהודה עומד וצווח שיעמדו לדין ושיקבל עליו כל מה שיגזרו עליו דפשיטא ופשיטא שאין שום ממש בנדויו של לוי כמו שהאריך בזה הרר"י קולון סימן קס"ט וכיון שכן נמצא שיהודה לא היה חייב נדוי וכיון שנידהו לוי שלא כדין והשיב יהודה אדרבה חל נידויו של יהודה על לוי והראיה מדאמרינן במועד קטן פרק אלו מגלחין ריש לקיש הוה מנטר פרדסא אתא ההוא גברא וקא אכיל תאני רמה ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי לא נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא ושאיל אמרו ליה דידיה נדוי דידך לאו נדוי וכתב נמקי יוסף מכאן משמע דמאן דמשמת לחבריה שלא כדין בר שמתא הוא וגם הרמב"ם כתב פרק ששי מהלכות ת"ת שהוא אחד מכ"ד דברים שמנדים את האדם המנדה מי שאינו חייב נדוי וכתב ה"ר בית יוסף בטור יורה דעה סי' רמ"ג בשם הריב"ש שבשביל כל הכ"ד דברי' שכתב הרמב"ם חייבים ב"ד לנדות נמצא שיהודה נידה למי שחייב נדוי ולכן נידויו של יהודה נדוי ומוטל על לוי לנהוג איסור עד שיפייסנו ליהודה וירבה עליו רעי' ויבקש מחילה וסליחה זהו מה שנראה לע"ד ואמר לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.