דברי ריבות · חלק קט״ז סימן ב׳

וראיה לזה כתב הרשב"א בתשובותיו סימן ש' וז"ל ראובן תובע משמעון ואמר לו אתה היית שליח צבור מהיום שמנה ושלשים שנה ועכשיו זקנת ושבת ואין אתה יכול לשמש בשליחותם כמו שעשית קודם היום ונתת לנו במקומך לבנך ואינו ראוי כ"כ לפני שאינו ערב ואני ומקצת אנשים המתפללים אין אנו רוצים שיתפלל השיב שמעון אני מפייס לקהל הרגילים להתפלל בב"ה שיעשו עמי חסד שאר שני חיי כמו שעשו עם אבותי שאבי ואבי אבי היו שלוחי צבור כל ימי חייהם ועולה לא נמצא בשפתם ובני הנז' אף על פי שאינו ערב הוא ממלא מקום אבותי בכל הענינים וכו' והשיב שהדין עם שמעון והטעם כי שורת הדין היא מי שמתנה עם הצבור לשמש בפניהם בדבר מן הדברים אינו מתנה בדוקא שיהיה הוא משמש בעצמו לעולם באותו שמוש בלי סיוע מאחר לפרקים בזמן שהוא אינו יכול אלא דעת הקהל ודעת המשמש להיות הוא משמש בפניהם רוב הפעמים ואם פעמים הוא צריך לסיוע אחרים שיעמיד אחר תחתיו אותו זמן מועט שהוא צריך לסיוע וכן שנינו בתוספתא מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע זמן הרגל ומבקש לילך לביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו וכו' ואם כן שליח צבור זה שהוא צריך לפרקים לסיוע בנו הרשות בידו שמתחלה על דעת כך התנו מן הסתם ועלה מתשובתו שאין לקהל למנות אחר לסייע לחזן הנזכר בשום דבר לבד מי שימנה החזן הנזכר וזה אם מחמת לשון התקנה שהיה ביניהם שהתנו בפירוש כך או אם מחמת ששורת הדין כך כמו שכתבתי שעל דעת כן התנו מן הסתם אף כן בנדון דידן כיון שהק"ק קבלו עליהם לרב ולקצין להחכם השלם נר"ו זה כמה שנים להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון סתמא דמילתא דעת הקהל ודעת החכם היה מעיקרא שאם פעמים יהיה צריך לסיוע שיעמיד אחר תחתיו ואותו האחר הוא מי שירצה החכם לפי שכמו שמחוייב להעמיד אחר תחתיו ואינו רשאי להפטר מהשימוש כמו ששנינו בתוספתא הנזכרת כך הרשות נתונה לו להעמיד מי שירצה ואין כח בקהל להעמיד מי שירצו כי כבר סלקו כחם מזה במינוי החכם נר"ו כי עליו המלאכה לגמור אם כן אלו הבחורי' הנז' לא נגד בן החכם הם מדברים כי אם נגד החכם רבם והרי הם כחולקים על השכינה דבן החכם בדרשתו שליחותיה דאבוהי קא עביד