דברי ריבות · חלק קט״ו סימן ג׳

ליתא והטעם שכבר פסקו הפוסקים דמאי דאמרי' אפילו הביא מאה עדים נאמן דוקא שהעדים מעידים בפנינו פרע לו אבל אם יעידו בפנינו הודה שנפרע נאמנים שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מילתא אחריתי היא ובזה לא פסלם וכן פסק רב אלפס בתשובה והרמב"ם פרק ט"ו הלכות מלוה ולוה כתב זה שהאמין למלוה כשני עדים מה תהא תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שקבל כל חוב שיש לו אצל פלוני וכתב מגיד משנה נראה שדעת רבינו ז"ל הוא שזה שהאמין המלוה לומר לא נפרע דוקא לענין פרעון שאם יאמרו עדים בפנינו פרעו אינן נאמנין אבל לענין הודאה לא פסל העדים רוצה לומר שאם הם מעידים שהמלוה הודה בפניהם שנפרע הודאתו הודאה וזה דעת קצת מפרשים וכן פסק הטור ח"ה סי' ע"א וכן ברמזים פרק שבועת הדיינין סימן כ' וכן אפשר לדקדק מתוך דברי ה"ר יוסף קולון שרש פ"ט וז"ל כל זמן ששטר זה יוצא בדלא קריע קרע בית דין יהא בתקפו וחזקו ולא אני ולא שום אדם נאמן לטעון פרוע הוא לא כלו ולא מקצתו הרי דבהדיא דלענין נאמנות נכתב התנאי ההוא אבל היכא דאיכא הודאת בע"ד דחשיב כמאה עדים פשיטא דלא יועיל בו התנאי כלל הרי שבתחלה כתב שהתנאי הוא שיהא השטר בתקפו ולא יהיה שום אדם נאמן משמע אפילו עדים ועם כל זה כתב לבסוף אבל היכא דאיכא הודאת בעל דין פשיטא דלא יועיל התנאי.