בנין ציון · חלק צ׳ סימן ג׳

על זה אשיב: במכירת ע"ע ודאי מטי להנמכר הנאה אפי' במכרוהו ב"ד שהרי כשאינו נמכר נשאר עכ"פ הקרן של גניבה חוב עליו כשיגיע לו מה לשלם כמו בכל האופנים שהדין שאינו נמכר כמבואר ברמב"ם (הל' גניבה פ"ג) וא"כ ע"י המכירה נפטר מהחוב וזה ודאי נחשב הנאה ואע"ג דאמרינן בנדרים (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו פורע את חובו וא"כ משמע דפרעון חוב לא מקרי הנאה ז"א שהרי רבא מפרש דזה דווקא כשהתנה עם המלוה שלא יכול לתובעו וגם לרב הושעי' דמוקי כחנן ג"כ הטעם דלא נחשב הנאה כיון דאינו יכול לתובעו וכן מבואר בש"ך (יו"ד סי' רכ"א) שעל מה שפסק בש"ע שם המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו כתב הש"ך היינו דווקא שלא מדעתו כן כתב הר"ן וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כרבינו חננאל ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור ע"ש ולפי"ז חוב גניבה שחייבוהו ב"ד לשלם הוא ודאי חוב גמור של הגנב והנגנב יכול לתובעו בכל עת ממנו ולכן נחשב הנאה מה שנפטר מהחוב אעפ"י שנמכר בע"כ ולכן ליכא מעילה זה שיטת הר"פ ומתורצת קושית הג"מ ולכן ראי' מזה לפסק הט"ז שכל שמגיע להכהן הנאה ע"י השימוש מותר להשתמש בו: כנלענ"ד הקטן יעקב.