בנין ציון · חלק פ׳ סימן ג׳

אמנם זה אינו מועיל רק ליישב פסק הרמ"א כפי המהרי"ק אבל על המהרי"ק עצמו אין זה יישוב המספיק שאחר שכתב דזה מקרי על ד"ר כתב אלא שמעט אני חוכך בדבר ממה שכתב הרמב"ן בהתרת החרמי צבור שהקשה הרי נהגו עכשיו להחרים ולהשביע על דעת המקום וה"ל עד"ר וק"ל נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה ולפי הסברא למה לו לרמב"ן לתלות קושיתו במה שנהגו להשביע עד"ר תיפוק לי' דכל מה שמחרימים הקהל לצורך הקהל ותקונו וכל אחד מסכים לחבירו וצייתי לו דחשיב עד"ר מכ"מ קצת יש לתרץ דלרווחא דמלתא נקט הרמב"ן דעכשיו נהגו עכ"ד בקיצור הרי שמהריק בעצמו הקשה קושית מעכ"ת על הרמב"ן וא"כ לא ס"ל כתירוצנו וע"כ דס"ל דאפילו אם מסכימים אין התרה לנרר עד"ר וא"כ יקשה הקושיא על הגמרא דלא שייך תירוצו דלרווחא דמלתא נקט (ובאמת זה צ"ע על המהרי"ק שהרי הש"ך כתב בשם הרמב"ן דאם מסכימים כלם בחרטה אחת יש להתיר וא"כ מה קושיא עליו הרי ע"כ הוצרך להקשות ממה שנשבעים ע"ד הקב"ה) אבל עכ"פ ע"פ דעת המהריק יקשה עליו מן הגמרא אמנם לענ"ד י"ל דגם המהרי"ק לא כתב דנקרא עד"ר אלא היכא שנשבעו יחד לתועלתם כנדון השאלה שהביא שם שהרופאים עשו שותפות שכיס א' יהי' לכלם ונשבעו יחד על זה ואח"כ הלך האחד והתיר השבועה בלא דעת והסכמת אחרים אבל בנשבעו רבים יחד בדבר שאין תועלת מזה לזה בזה לא נחשב עד"ר גם למהרי"ק ולכן גם במה שכתב מחרמי צבור דייק המהריק לכתוב שמחרימין הקהל לצורך הקהל ותקונו ולכן כשנשבעו ישראל על קיום התורה יחד אפילו נחשוב לענין מצות שבין אדם לחבירו כעל דעת רבים כפסק המהריק מכ"מ לענין מצות שבין אדם למקום לא נחשוב כן דנשבע אדם לחבירו אלא דכל אחר נשבע לעצמו ולתועלתו אף שהסכימו ונשבעו יחד ולכן לשבועה כזה יהי' התרה גם למהריק אשר על כן קאמר שפיר דנשבעו ע"ד הקב"ה ומשה דלא נהוי הפרה לשבועתייהו גם לענין מצות שבין אדם למקום: כנלענ"ד הקטן יעקב.