בנין ציון · חלק ס״ב סימן ה׳

אמנם גם אי נימא דשמואל פליג ארב הלכה כרב באיסורי נגד שמואל ואפי' אם רב נחמן יסבור כשמואל לא יכריע זה להלכה נגד רב דמה דקיימי לן כבתראי זה דוקא מרבא ואילך כמבואר בכללי הש"ס. אבל באמת המעשה דרב בלאו הכי צ"ע דממנ"פ אם הכיר רב שהיו דגים שעלו בקערה איך אמר חס לי' לזרעי' וכו' ואם שמואל האכילו בלא שידע איך הביא שמואל ראי' לר"א דמותר ממה שהאכיל לרב ובספרי למסכת סוכה כתבתי איזה תירוצים ליישב זה אכן היותר נלענ"ד בישוב הך מעשה דרב דאמה דאמרינן בגמרא בחולין (דף קי"א) ולא היא שאני התם דנפיש מררא טפי פירש רש"י שהשומע טעה אבל התוספ' כתבו כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך עכ"ל ולכאורה ראית התוספ' ראי' גדולה היא דאמר רב חס לי' לזרעא דאבא וכו' ואין לך מפורש גדול מזה אמנם אפכא ג"כ קשה איך אמר והא דרב לאו בפירוש אתמר והרי לפי דברי התוספ' בפירוש אמרה וא"כ מזה יהי' ראי' לפי' רש"י ולכן לענ"ד י"ל דפירוש הגמרא כך הוא דהנה לעיל (דף צ"ה) בהא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור קאמר בגמרא ג"כ והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וכו' ופריך בגמרא וכי מכללא מאי ופירש רש"י מאי בין פירושא למכללא והא שפיר שמעינן מינה ומשני דאיכא בינייהו דליכא למיסמך דסבר רב כן בכל מקום כי אם התם דפרוותא דעכום הוי ע"ש והרי הכא ג"כ קשה כן וכי מכללא מאי ואין לומר דהיינו מה שהשיב ולא היא וכו' דזה אינו דא"כ לא ס"ל רב כלל בשום מקום ולא שייך דמכללא אתמר ולא הוי דומיא דלעיל דודאי ס"ל רב בשר שנתעלם מן העין אסור רק לא בכל מקום אלא במקום פרוותא דשכיח טרפות ונ"ל דהראש יוסף מסופק לפי מה דקיימא לן נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר אם זה דוקא דאינו מרגיש טעם או אפילו במרגיש הטעם כיון דקלוש הוא ג"כ מותר ושוב הביא מהר"ן והפר"ח דס"ל כן דאפילו בנותן טעם ג"כ מותר ולפ"ז י"ל דגם רב לא אוסר רק במרגיש הטעם אבל בלא טעם כלל גם רב מתיר נ"ט בר נ"ט והיינו דקאמר לאו בפירוש אתמר כיון דבתחלה אמר סתמא דגים שעשו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח שיש להבין מזה אפילו אין בדגים טעם בשר כלל לזה קאמר דרב לאו בפירוש אלא מכללא אתמר ממה שאמר יהיב טעמא כולי האי ומזה הי' אפשר להבין שעל ידי זה שפט רב דבכל נ"ט בר נ"ט נרגש כמו בטעם גמור ועל כן קאמר ולא היא שאני התם דנפיש מררא טפי ולכן הרגיש ולא בכל נותן טעם בר נ"ט נרגש כן אבל מכ"מ שמעינן מזה דגם רב לא אוסר רק בנרגש טעם מעט ממה דקאמר יהיב טעמא כולי האי ושמואל גם בכה"ג התיר כמו שכתב הר"ן ובזה מתורצת הקושיא דממנ"פ או רב או שמואל לא אמרו אמת אבל לפי דברינו אתי שפיר די"ל דשמואל האכיל לרב בכותח אחר שטעם תחלה שלא הי' נרגש טעם כלל דידע דרב מודה בכה"ג דמותר וככה רצה להאכיל גם לר' אלעזר ולא רצה לאכול משום ששמע בשם רב שאוסר ולא ידע לחלק בין נרגש טעם ללא נרגש ולזה אמר לו שמואל באמת הלא לרב האכלתי ואכל ור"א שלא ידע לחלק סבר שחזר רב משמעתי' ואמר לי' רב חס לי' וכו' ואם נתן לי בודאי הי' באופן שלא נרגש הטעם ולכן שתיהם אמת מה שאמר רב ומה שאמר שמואל ובזה מתורצת ג"כ הסתירה דקאמר לאו בפירוש אתמר ומה דקאמר אח"כ דאמר רב בעצמו חס וכו' ולא סבירא לי דגם מזה לא ידענו רק מכללא איך אוסר רב שדוקא בנרגש טעם.