בנין ציון · חלק כ״ט סימן ג׳

הנה כבר הביא הרא"ש שם דברי רבינו יונה דלחם שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אע"פ שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא דאינו יוצא מידי לחם וכן פסק הטוש"ע א"ח (סי' קס"ח) ולכן אין ספק שיוצא במצה מפוררת גם ידי חובת מצה ומה שלא הביאו הפוסקים הברייתא דיוצא אדם בו י"ח בפסח י"ל כיון שהביאו לענין ברכת המוציא ממילא משתמע מדמקרי לחם לענין המוציא מקרי ג"כ לחם לענין מצה אלא שיש להסתפק אם מותר לכל אדם לכתחלה לפרר המצה או רק לזקן וחולה שהרי בפסחים (דף מ"א) אמרינן יוצא אדם במצה שרוי' וכתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה ובסי' תס"א ס"ק ז' כתב המג"א דמשמע להרי"ף כן ממה שכתוב יוצא אדם במצה שרוי' דמשמע דיעבד ע"ש וא"כ הכי נמי לענין מצה מפוררת דתני בברייתא אדם יוצא בו י"ח בפסח משמע ג"כ מלשון יוצא דיעבד דוקא אלא דק"ל היאך נדייק מלשון יוצאין דדוקא בדיעבד קאמר הרי בפסחים (דף ל"ח) תנן אילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובת מצה בחטין וכו' וכן תנן שם (דף ל"ט) ואילו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וכו' ובאילו ודאי לכתחלה קאמר ובאמת לולא דברי המג"א הי' נלענ"ד דגם הרי"ף לא רצה לומר דלא מותר גם לכל אדם לשרות מצה במים אלא דרצה להורות עצה טובה לזקן ולחולה שאין יכולים לאכול מצה שיש להם תקנה ליצא י"ח בהיתר שכן משמע מטור וש"ע שכתבו הברייתא סתמא שיוצאין במצה שרוי' ואי הוי ס"ל דהרי"ף לא התיר רק בדיעבד למי שאינו יכול לאכול מצה לא הוי שתקי להשמיענו כן ועכ"פ מדהשמיטו תנאי זה משמע שלא חששו לזה. אמנם לפי דעת המג"א שהרי"ף לא התיר רק לזקן ולחולה ויליף כן מדתניא יוצאין לשון דיעבד צריך לחלק בין לשון יוצאין סתמא ובין לשון אדם יוצא ידי חובתו דמשמע טפי שמותר לכל אדם אפילו לכתחלה וא"כ לענין פירורין דנקטה ג"כ הברייתא לשון אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מותר ג"כ לכל אדם ולכן מי שלא יכול לאכול מצה מחמת חסרון שנים טוב יותר לפרר המצה מלשרות אותה מה שלדעת המג"א לא מותר רק בדיעבד למי שאינו יכול לאכול בענין אחר. כנלענ"ד הקטן יעקב.